דור הסנדויץ'- דיון כבד לסוף שבוע

[katam]

במבחינה נפשית אני חשה שעכשיו יותר קשה

את חמותי לא זכתי להכיר. אבל שחמי ז"ל התדרדר ומאד אהבתי אותו היה יותר קל מאשר היום, יתכן שבגלל העובדה שגיסי , גסתי ואנחנו מאד קרובים אז ההתחלקות גם במטען הנפשי וגם בקשיים הפזיים מאד הקלו.


היום אני עם דאגות של אמא לחייל, מבוגרת בעשר שנים ועם אח וגיסה שאני לא יכולה לחלוק איתם כלום.

המזל הגדול שיש לי המון תמיכה בבית וחברות טובות

 

[נושיתי האחת]

נושא כואב ביותר. למזלי אמי חברת

קיבוץ ונמצאת בבית אבות קיבוצי. יצא כך שאחי ואחותי נושאים יותר בעול הטיפול בה ובקשר עם בית האבות.
עדיין, זה לא עול יומיומי. שאלה לי: יצא לך לבקש דברים ספציפיים מאחייך או מאחי בעלך בקשר לטיפול בהורים הזקנים?

 

[בואו עננים]

גם אמא שלי חברת קיבוץ

גם אני למעשה
רק שיחד עם ההפרטה- נסגר בית האבות, אבל בכל מקרה לא הייתי מכניסה אותה לשם... גם היא לא היתה מסכימה , גם כי המחיר בערך אותו דבר
וגם כי אין כמו בבית...

האחים (שלו) והאחות (שלי) - עושים הרבה, אין לי מילה רעה להגיד עליהם--
והבעל הוא עושה הכל ממש הכל בשביל אמא שלו
אבל בסופו של דבר האחריות, נופלת עלינו,.. ("אתה יכול לקחת את אמא היום לרופא"? "אתה זוכר שצריך להביא את המטפלת המחליפה"?, "תסע לעיר תביא כדורים- אוי נו שוב שכחת...")
כי... כי... כנראה כי לקחנו אותה,

ובקשר למטפלות- אנחנו כאמור קיבוץ, רחוק ממרכז רפואי, ולכן כל ביקור לרופא מקצועי מצריך נסיעה לעתים רחוקה, ולכן צריך ללכת איתן-
וכנ"ל בנושא אנשי המקצוע

שלא אובן לא נכון....אין לי טענות אני עושה את הכל באהבה- אבל מרגישה את העול

 

[iris mom of two]

לא קל

אני מודה כל יום לכך שאמא שלי בדיור מוגן, ושעברה לשם בלי להתלונן. לא יודעת מה הייתי עושה אחרת. לגור אצלי היא לא יכולה ולא רוצה. אנחנו בכלל נצטרך לעבור דירה, הבית שלנו לא מאורגן לנכים, ובנוסף אנחנו גרים בארה"ב, כך שטיפול רפואי ייצא מכיסינו.

כשמדובר על הילדים הם אמריקאיים לכל דבר, כמו כן בעלי, כך שישראל היא לא אופציה בשבילנו.

עם ההורים שלו? אמא שלו נפטרה, ואנחנו כרגע במהלך להעביר את אבא שלו לדיור מוגן כי הוא כבר לא יכול לגור לבד, ושוב, הבית שלנו לא בנוי לנכים, יש מלא מדרגות. חוץ מזה שההורים שלו עברו לדרום ארה"ב אחרי הפנסיה, והוא לא רוצה לחזור לקור. אז בעלי ואחותו עושים משמרות לנסוע לטפל בו ולהקל על אחיו שגר באותה עיר כמו אביו.

 

[מעצימה]

מזדהה איתכן כל כך..

אני ובעלי בני 50+ יש לנו בנות בבית 22,25. ו........ בן בן 11. בעלי בן יחיד לאם שעברה ארוע מוחי ונמחק לה הזכרון... והיא בהגדרת אלצהיימר קשה.....המצב עגום וקשה נפשית לכולנו עד מאוד...ובעלי לא מסוגל להפנים זאת...כך שהטיפול נעשה קשה יותר...היא בבית אבות שכל יום מתקשרים ממנו על התקפות זעם שלה..ובעלי רץ לשם.
היא בת 74 בסהכ. ומה בעתיד?!!!
אבי אלמן,עצמאי. מוחו חד כתער...אבל הגוף בוגד והוא סובל מאוסתופורזיס קשה..שגורם לכאבים חזקים..וירידה חזרה במסת העצם. וכמו שאמרה חברה לפני...הוא בבית אבות ולי שני אחים עם משפחות אך איכשהו הכל נופל עלי.

הורים מצד אחד...ילדות בוגרות ועדיין דורשות תשומת לב..ובן בן 11. שבכל המשפחה המורחבת שלנו כולם מבוגרים ואין ילדים סביבו..ומבחינה חברתית עדיין לא בשיאו...ואנו צרכים למצוא את הזמן לנשום...לא פשוט. אך אין ברירה. חייבים להיות חזקים עבורינו קודם כל ואחכ עבור כולם.

בוקר אור

 

[יעלעל]

צער גידול הורים

לא פשוט בכלל לראות את ההורים שלך, שגידלו אותך, היו תמיד גדולים וחזקים, פתאום דועכים.
כשחמותי דעכה היה מאוד לא פשוט. בעיקר לאיש שלי. היה קשה לראות אותו חוזר פעם במצב רוח טוב ופעם מצב רוח ירוד, תוי במצב בו מצא את אמו. היה קשה לראות איך היא דועכת מביקור לביקור, איך היא לפעמים יושבת ומסתכלת על כולם במבט ריק ופנים מבוהלות, תוהה מי הם כל האנשים האלה שמקיפים אותה. זה ממש לא פשוט.
הורי כיום עדין בסדר אבל גם פה ושם אני רואה ירידות קטנות. פה אבא שלי קצת מתנדנד, שם הם לא שומעים, פתאום לא יוצאים בלילה יותר, או מחליטים לא נסוע לטיול שרצו, כל פעם שינוי קטן. זה ממש לא פשוט. וגם קצת מלחיץ.
מבחינתי, מה שיותר משמעותי זה שבעצם אין תאריך תפוגה. אנחנו לא יודעים מתי תהיה התדרדרות או אם ומתי יקרה משהו שלאחריו לא נוכל יותר לומר להם דברים שרצינו או להיות איתם. אז אנחנו משדלים להיות איתם כמה שיותר. לנצל את הזמן אבל לא תמיד יש סבלנות. לא תמיד זה קל.

 

[יואלהב]

גם אנחנו במצב שמתמודדים עם ילדים בוגרים ואמא

חולה. אבל בפרוש עשינו חלקות עבודה. אנחנו 4 אחיות ולכל אחת תפקיד. אחת אחראית לסדר את כל מה שקשור למטפלת, אחת אחראית על סידור המשמרות (בפרוש יש משמרות מי נשאר עם אמא כשמטפלת בחופש) כל פעם מישהי אחרת לוקחת לרופא, בית חולים וכו'. יש בנינו תאום, שיתוף פעולה מלא. גם בני הזוג שלנו והנכדים מאוד עוזרים ותומכים. זה עדיין קשה, אבל האחריות מתחלקת.

 

[Simply Be]

קראתי את כל מה שכתבתם פה

מזדהה ויותר, יש ימים שזה כל כך כואב לי שם עמוק בלב שקשה לי אפילו לדבר על זה .
עלי האחריות נופלת כמעט לבד אפשר להגיד, זה קשה בעיקר נפשית.

 

[Simply Be]

שאני רואה באיזה מצב

היא היום ויודעת איך היא הייתה עד לא מזמן , נורא קשה לי להשלים עם זה ...

 

[BrightEye]

 

[Simply Be]

תודה

 

[talitush]

קראתי ומזדהה עם כולם

לצערי עברתי את זה. עם אבי זה הלך ממש מהר. עם אמי קצת יותר לאט.

רוצה להעיר ואולי גם להאיר כמה עובדות:
קודם כל - כשהם עדיין זוג המצב שונה לחלוטין. גם אם אחד מהם עם בעיות בריאותיות, עדיין יש גיבוי ותמיכה נפשית ופיזית חלקית. המצב ממש מחמיר כשנשארים לבד - אז הכל תלוי אך ורק בילדים.

שנית - רוצה להעיר משהו על דיור מוגן. כמובן שזה רלבנטי רק לכאלו שמצבם הבריאותי תקין לגמרי. א ב ל - לעתים קרובות אני שומעת שההורים עצמם, וגם הילדים, פוסלים את זה על הסף בעיקר ממניעים כלכליים.
אז כמובן שאני לא נכנסת לכיסו של אף אחד אבל כדאי מאד לדעת שכאשר מוכרים את הדירה, אפשר לממן בדרך כלל את תשלום הפקדון, ואז התשלום החודשי מפנסיה וכו'.
רבים חושבים שזה כסף זרוק ולא תישאר ירושה לילדים, וזה ממש לא נכון. אמנם הכסף מאבד מערכו מספר אחוזים כל שנה, אבל בסופו של דבר חלקו הגדול נשאר והיורשים יקבלוהו בבוא הזמן.

בינתיים - ההורים נמצאים במקום עם חברה, תעסוקה ופעילות - שזה הכי הכי חשוב להפגת בדידותם. ואתם יודעים מה? כשהם עסוקים ופעילים, הם מרגישים הרבה יותר טוב, פחות כואב להם, פחות הם צריכים את הילדים והרופאים, וכולם מרויחים.
אני מכירה כמה וכמה ששנים התלבטו וחששו לעבור לדיור מוגן, וכשבסופו של דבר עשו את הצעד, התחרטו שלא עשו אותו כמה שנים טובות קודם לכן. זה מומלץ בכל פה !!!

אז זו נקודה למחשבה. וכמובן שאני מדברת רק על אלו שמצבם הבריאותי מתאים.

 

[קליספרה]

זה לאו דווקא ממניעים כלכלים

רובם פשוט מתקשים לעזוב את הבית, את הסביבה ואת הבטחון היחסי שהמוכרות מספקת להם בזמן שגופם בוגד בהם.
אני מסכימה איתך שזה פתרון נפלא, רק חבל שההורים לא הסכימו איתי

לצערי שלושה מהם כבר עברו לדיור קבע - וזאת שעודנה איתי עדיין מתעקשת שדיור מוגן זה לזקנים

 

[talitush]

ברור שרבים חושבים שזה "רק לזקנים"....

וזו טעות פטאלית.

עצה - קחי אותה למקום טוב ששמעת עליו שבחים. סתם כך תטיילו שם. שהיא תתרשם בעצמה.

תאמיני לי שלא צריך לשכנע. אחרי שרואים שיושבים שם כולם קבוצות קבוצות, משוחחים, משחקים, רואים סרטים, שומעים הרצאות וכו', וכשמעיפים מבט על לוח הפעילויות המלא כל טוב, והכל יפה ומטופח ומושקע, זה עושה חשק.

אצלנו צוחקים שאנחנו כבר מזמינים לנו מקום באחד כזה. מה רע? תאמינו לי - הכל בהישג ירידה במעלית. בלי טרטורים, נסיעות, חניות וכו' - יורדים במעלית לבריכה, להתעמלות וכו'. כל היום פעילויות בלי סוף - כמה שרק רוצים ומעוניינים. והכי הכי חשוב - כל הזמן אנשים סביבך שכולם באותו מצב - כולם בודדים, כל אחד לעצמו. רק שיוצאים החוצה ועוברים להיות כולם ביחד. זה כל השוני.

מומלץ בכל פה !!!

 

[קליספרה]

אוי... התחננתי, ביקשתי, סגרתי סיור באחד מהם

עברנו דרך ואמרתי בואי נכנס לראות מה יש לך להפסיד -תאמיני לי אין מצב.
זה לא שהם לא שמעו , לא יודעים, או לא מכירים כאלה שעברו - אנחנו בולגרים - יש לנו אפילו דיור מוגן משלנו שיוכלו להרגיש הכי בבית. הם מכירים את האוכלוסייה ואמורים להרגיש שם בבית, אחריםמחכים שנים רבות כדי להתקבל לשם. אבל אימי שתחייה, רק המחשבה מעוררת בה חלחלה.
מבחינתה לצאת מהבית למקום כזה זה כשלון ותיוג כזקנה והיא לא מוכנה לשמוע על זה בשום פנים ואופן.
(חמותי ז"ל אגב היתה אותו הסיפור בדיוק)
.
אני לא רוצה שאמא תאמין שאני מנסה להרחיק אותה למקום שהיא לא מעוניינת בו אז נסוגתי.
אפילו למועדון קשישים היא לא מוכנה ללכת אז לדיון מוגן? אין צ'אנס - עוקש שחבל"ז

מזל שהיא כזאת בובה של אישה חחחחחח

 

[תוהה באפילה]

אמא זה אמא

אבל אמא שיש לה ניסיון חיים חייבת להבין שהיא מעמסה ונטל על הילדה שלה
ואם היא לא יכולה לדאוג לאצמה ולטפל בעצמה תני לה בדרך מתוחכמת להבין שזה יפריע למהלך חייך התקינים

אם היא לא מבינה ברמז אז בלי רמז
ואם היא לא מרגישה קשישה לבית בדיור מוגן כי היא טוענת שאינה קשישה אז שתעשה הכל לבד
אפשר לעזור לא להשתעבד

באמת אל תכעסי עליי אני לא מבין אנשים שלוקחים אחריוט על אדם מבוגר ומתבכיינים אני לבד אחי רחוק והאח השני לא עוזר
קשה לי עקשנית לא רוצה לא למועדון קשישים
מה את מכניסה אותה בגיל 40 למועדון קשישים היא הריי קשישה

תסבירי לה בהכי עדינות שזה לא מתאים לך אני בטוח שהיא תבין
אף אימא לא תסקים לחרב לבת שלה את החיים ואת המשפחה יהיה קשה אחרי זה היא תתרגל

אם אין אפשרות כספית זה משהוא אחר
אם יש הבעיה שלך ועם עצמך אם תתעקשי זה יקרה

אם הבת שלך הייתה מתעקשת לא ללכת לבית ספר היית מוותרת לה אני בטוח שלא

 

[mykal]

הדרך שלך להעמיד את הענין

בצורה הזו, אינה תואמת מציאות ואיננה ברת השואה
לתלמיד בבית הספר.
ובסבלנות אסביר לך למה.
כשמדובר באנשים קשישים, כל מה שמחזיק אותם, אם הם בצלילות,
זה הרצון שלהם, ההרגל שלהם, המקום שהם רגילים אליו,
וניתוק מהמקום הזה גם אם הוא לתנאים טובים יותר, הוא לפעמים גזר דין מות.

אבי ז"ל היה מודע מאוד לעצמו ולסביבתו.
אהב את ביתו, ולא רצה ללכת לשום מקום.
הוא נחלש, בגלל בעיות לב, אבל גם לא רצה שיהיו לו מטפלים.
ולא היה עולה בדעתינו, לחייב אותו כמו תלמיד (ההשואה שלך) לעשות צעדאחד
שהוא לא היה בוחר בו.
גם מאיתנו לא ביקש דבר,
הנכדים (ילדי וילדי אחותי) היו מגיעים אליו לשבתות וחגים, וסתם,
כדי להתיעץ איתו. היו מבשלים והוא היה מודה.
כן, כשנחלש ביניננו האחים החלטנו על תורנות. הוא לא היה מעורב.
הורה מבוגר זכאי ליחס המתאים למעמדו. טרח למעניננו מספיק כדי שנטרח לו.

 

[תוהה באפילה]

תראי בגלל שהיא אמא

בגלל שהיא כבר הייתה בעלת משפחה היא צריכה להבין שהיא מעמסה והמעמסה הזו פוגעת בה

אפשר לראות את זה גם אחרת השיגרה והרוטינה המקום וההרגלים מחזיקים אותם שפויים אבל זה מה שאת חושבת
אבל חשבת שאולי יקרה ההפך אחרת כל בתי האבות והבתים לדיור מוגן היו מלאים בזקנים מדוכאים שרוצים למות

לא יודע מה את עושה אבל אם את ובעלחך עובדים זה אומר שלפחות חצי יום היא לבד בבית
בעוד שבבית אבות חצי היום הזה היה מתמלא באיזה פעיחלות
גם החצי שאת איתה את לא 100 אחוז איתה האיי יש בעל ילדים רצונות ניקיונות וחברים ויציאות

ומה עושים אנשים שאין להם יכולת להורה חולה בבית לפי דברייך זה לשלוח אותו למבית אבות ולחתום על גזר דין מוות אני חושב שאת טועה
אבל שוב זה רק אני ודעתי

 

[קליספרה]

מי אני שאחליט בשביל אמא שלי

היא אדם בוגר, מתפקדת, צלולה ובעלת דעה משלה, אני ממש לא מוצאת שיש לי איזשהי זכות שבעולם להתערב בחייה ובוודאי שלכפות עליה משהו.
אני עושה כל שביכולתי באהבה רבה, אני משערת שאם לא הייתי עושה את זה היא היתה מוצאת פתרונות חלופיים, אבל כמי שאיבדה בארבע השנים האחרונות שני הורים אהובים - אני מכירה גם את הצד השני של המשוואה, של האין, שמחה לעשות למענה ומקווה להמשיך ולעשות למענה עוד שנים הרבה.

לתופעה ההיא שאתה לא מבין קוראים "אחריות הורית", ולפעמים זה קשה ומכביד כי אכן זה יכול לשבש את מהלך החיים, אבל כל אחד מצפונו וחשבון הנפש שלו.
בשורה האחרונה כל אחד צריך לחיות עם עצמו . והשאלה הנשאלת היא האם בערבו של יום תוכל להסתכל אחורה בשלווה ולדעת שאתה שלם עם עצמך או בייסורי מצפון של הייתי צריך לעשות קצת יותר או הרבה יותר - כמובן שלא לכל אחד יש את אותו הצורך ולא כל אחד דופק חשבון.

 

[iris mom of two]

אין מאושרת ממני

שאמא שלי הסכימה למקום כזה כשהיא היתה בריאה מספיק.

יש לה שם המון חברות, היא פעילה עוד יותר ממני. היא חשובת שהיא צעירה מדי, היא בת 80. יש לה את האוטו שלה, דירה מקסימה שהיא עיצבה.

כשהיא מנוזלת, היא מתקשרת ויש אחות שמיד באה לעזור לה. האוכל מגיע אליה לחדר, והכלים נלקחים. שלושים אנשים באים ומהדלת, חס וחלילה שלא יידבקו, בודקים שהיא בסדר.

כשהיא חוזרת מבקור בחו"ל, מחכה לה עוגה בחדר, ופרחים.

כשהיא בריאה היא מאד פעילה. ואני יכולה לעזור לה במה שהיא צריכה עזרה דרך הטלפון. לצערי אני לא יכולה לבקר מספיק.

אבל עכשיו שהבת שלי שם, היא יכולה לארח אותה...