להקשיב לו
ראשית, אג'נדה שהיא לא? הכל לא? נסי לשבת עם עצמך ולמצוא 2 דברים עליהם הוא אומר כן. בטוח יש כאלה. למשל - כן מחשב. זה לא שהוא יושב כל היום ובוהה בקירות. הוא עושה שם משהו. נסי לחשוב על זה. אוכל איתכם? צופה בטלביזיה איתכם? מטייל? משהו?
שנית, לא לכולם מתאים הגדנ"ע. גם הצבא לא מתאים לכולם אבל פה גם הם מבינים, חלקם לפחות שאין ברירה. גדנ"ע יש ברירה.
הבכור שלי לא אהב לצאת לטיולים ו/או מחנות ו/או כל דבר אחר. א(ו)הב מאוד את הבית. בין י"א לי"ב הוא נרשם לקורס מדריכי שחיה בווינגייט. הקורס הוא חודש בתנאי פנימיה. ביום הראשון בערב הוא התקשר אלי במצוקה אמיתית שהוא לא יכול להשאר שם. שמעתי בקול שלו שהוא באמת לא יכול וזה לא פינוק. ביקשתי מההורים שלי שגרו בסביבה לנסוע לקחת אותו. בסופו של דבר הוא עבר את הקורס וגר אצל הורי, משהו שהיה מאוד מאוד חריג שם. אבל סיים את הקורס. אמא שלי הייתה מאוד מודאגת איך יסתדר בצבא שנה אח"כ. אחרי שנה הוא התגייס, לתותחנים, ישן בבסיס ושרד. אחרי כמה חודשים פיתח אסטמה (לדעתי היה לזה גם רקע רגשי) ועבר למקום אחר. אחרי כמה חודשים הוציא את עצמו לקורס חובשים קרביים למרות הפרופיל שירד, קיבל אישור מיוחד מרופאה לצאת לקורס כזה, הוא ישן בבסיס וזהו. אח"כ יצא לקורס קצינים, פיקד על קורסי חובשים וכו' - כלומר התרגל לישון בצבא. היום מתגורר במעונות הסטודנטים ומגיע הביתה כל סופ"ש, גם בתקופת בחינות כי באמת הוא אוהב את הבית.
ולמה אני מספרת את הכל? - כדי להראות שיש ילדים שלמרות שהם לא אוהבים טיולים וכו', הם לומדים להסתדר. נכון שאי אפשר להסיק מילד אחד על אחרים אבל גם לא צריך להסיק שמי שלא עובר גדנ"ע לא יסתדר בצה"ל. חשוב להקשיב לו, לתת לו את ההרגשה שאתם איתו, מבינים ומקשיבים, ואם הוא ממש לא רוצה, אז לא צריך.
בהצלחה
