האם בגיל 17 וחצי הם בוגרים לדעתכם?
- פותח הנושא יעל י
- פורסם בתאריך
זוכר שההורים שלי שלחו אותי ל...
"שלושה ימי כייף בגדנ"ע"..
אני חייב לאמר שבזמנו אלו היו הימים הכי קשים שחוויתי בחיי.
למרות החבר'ה הטובים
למרות ששיחקנו כדורגל
למרות הדאחקות של מריחה הדדית של משחות נעליים, שיניים וכו'
ולמרות שבאותה תקופה לא הייתה טלויזיה / מחשב / טמבלט או נייד.
לאחר מכן בצבא השתלבתי יפה מאד
בלי שום קשר לגדנ"ע..
אגב, בזמנו הסכמתי ללכת אז לגדנ"ע
כי מישהו סיפר לי שגדנ"ע זה:
גברים
דופקים
נערות
עירומות.
"שלושה ימי כייף בגדנ"ע"..
אני חייב לאמר שבזמנו אלו היו הימים הכי קשים שחוויתי בחיי.
למרות החבר'ה הטובים
למרות ששיחקנו כדורגל
למרות הדאחקות של מריחה הדדית של משחות נעליים, שיניים וכו'
ולמרות שבאותה תקופה לא הייתה טלויזיה / מחשב / טמבלט או נייד.
לאחר מכן בצבא השתלבתי יפה מאד
בלי שום קשר לגדנ"ע..
אגב, בזמנו הסכמתי ללכת אז לגדנ"ע
כי מישהו סיפר לי שגדנ"ע זה:
גברים
דופקים
נערות
עירומות.
השאלה מרכזית בעיני היא- האם זה שזה היה קשה
זה היה רע? ממתי קושי הוא משהו כל כך מוקצה?
הרי "קושי" הוא בעצם אתגר, שאתה יכול להתפתח ממנו.
אני לא הייתי ממליצה לשלוח ילד שבברור אין לו בנקודת הזמן את האפשרות להתמודד עם הקושי, אבל מי שכן, למה לא? למה לוותר?
חלק מהענין של לחוות קושי עם חברים ולהתמודד יחד, יש לו תרומה משל עצמו.
ברב המקרים יש משמעות גם לחברה, לגיבוש שנוצר בעקבות חוויות משותפות שנותן עוד משהו שלא כדאי לפספס.
זה היה רע? ממתי קושי הוא משהו כל כך מוקצה?
הרי "קושי" הוא בעצם אתגר, שאתה יכול להתפתח ממנו.
אני לא הייתי ממליצה לשלוח ילד שבברור אין לו בנקודת הזמן את האפשרות להתמודד עם הקושי, אבל מי שכן, למה לא? למה לוותר?
חלק מהענין של לחוות קושי עם חברים ולהתמודד יחד, יש לו תרומה משל עצמו.
ברב המקרים יש משמעות גם לחברה, לגיבוש שנוצר בעקבות חוויות משותפות שנותן עוד משהו שלא כדאי לפספס.
המשפט האחרון שלך הוא משמעותי
הקושי שלו הוא בעצם לא עם הגדנ"ע (או טיול שנתי), אלא במעברים, בשינוי וביציאה מהשגרה, ואחרי שהוא מתמודד עם המעבר הוא מרגיש בסדר.
אז כן, הצורך שלו הוא ללמוד להתמודד ולתרגל את השינוי במקום בייתי (כמו בבית
).
זה טוב עבור ההתפתחות שלו, ובטח הידיעה שזה קרוב לבית זה עוזר.
חוץ מהתרגול הוא מקבל תחושה שהוא הצליח להתמודד שזו מסקנה חשובה למי שמלכתחילה יש קושי וחשש.
הקושי שלו הוא בעצם לא עם הגדנ"ע (או טיול שנתי), אלא במעברים, בשינוי וביציאה מהשגרה, ואחרי שהוא מתמודד עם המעבר הוא מרגיש בסדר.
אז כן, הצורך שלו הוא ללמוד להתמודד ולתרגל את השינוי במקום בייתי (כמו בבית
זה טוב עבור ההתפתחות שלו, ובטח הידיעה שזה קרוב לבית זה עוזר.
חוץ מהתרגול הוא מקבל תחושה שהוא הצליח להתמודד שזו מסקנה חשובה למי שמלכתחילה יש קושי וחשש.
אולי הוא מסרב לצאת בגלל..
שהוא מבודד חברתית?
בביה"ס אפשר איכשהו להתמודד עם זה בדרכים שונות,
אבל בשבוע גדנ"ע כל הפעילות היא חברתית, ואין הפוגה בערב בבית,
יתכן שהוא בחרדה מפני המצב הזה, וזה לא עניין של בגרות.
אל תכעסי עליו לפני שאת יודעת בבירור מפני מה הוא חושש.
הרבה יותר קשה להתחיל ולהפסיק באמצע.
זה ידביק עליו תווית של פחדן וכדומה.
שהוא מבודד חברתית?
בביה"ס אפשר איכשהו להתמודד עם זה בדרכים שונות,
אבל בשבוע גדנ"ע כל הפעילות היא חברתית, ואין הפוגה בערב בבית,
יתכן שהוא בחרדה מפני המצב הזה, וזה לא עניין של בגרות.
אל תכעסי עליו לפני שאת יודעת בבירור מפני מה הוא חושש.
הרבה יותר קשה להתחיל ולהפסיק באמצע.
זה ידביק עליו תווית של פחדן וכדומה.
אחותו של שקספיר
New member
ממה בדיוק את מאוכזבת?
אני די מתקשה להבין.
אולי-
במקום לחשוב על האכזבה שלך---אולי יהיה נכון יותר לבדוק מה הבעיה שלו לצאת לטיול הגדנע, למה בחר מראש שלא לצאת, למה "נכנע" והחליט כן לצאת, מה הוביל אותו לשנות את דעתו בסופו של דבר.
בקיצור לעבוד איתו על תהליך קבלת ההחלטות שלו יותר מאשר על התסכול והאכזבה שלך (ממה?)
אני די מתקשה להבין.
אולי-
במקום לחשוב על האכזבה שלך---אולי יהיה נכון יותר לבדוק מה הבעיה שלו לצאת לטיול הגדנע, למה בחר מראש שלא לצאת, למה "נכנע" והחליט כן לצאת, מה הוביל אותו לשנות את דעתו בסופו של דבר.
בקיצור לעבוד איתו על תהליך קבלת ההחלטות שלו יותר מאשר על התסכול והאכזבה שלך (ממה?)
רגשות עוברים מצויון בתקשורת לא מילולית
ובמיוחד בין אנשים קרובים מאוד, כמו שזה במקרה שלך - בין אןם לבנה.
לכן את לא "שומרת את האכזבה לעצמך", הוא חש את אכזבתך מצויין.
"אז מה אני יכולה לעשות? ככה אני מרגישה".
ובכן את יכולה, תיקון - חייבת, לא להרגיש אכזבה מכך שלבן שלך יש ביצים מספיק גדולות לעמוד על שלו ולהתנגד ללחץ אטומי שהופעל עליו כדי שיעשה דבר שלדעתו הוא לא נכון עבורו.
אין דרך אחרת, פשוט להפנים את הצורך שלו לשלוט על חייו. וכן, גם לעשות טעויות, להתחרט, לתקן, לקום ולהמשיך.
ככל שתקדימי להרפות ממנו כך הוא יוכל לחזור ולהעזר בך בהמשך דרכו.
אם לא תרפי הוא לעולם לא יוכל להקשיב לעצותיך.
ובמיוחד בין אנשים קרובים מאוד, כמו שזה במקרה שלך - בין אןם לבנה.
לכן את לא "שומרת את האכזבה לעצמך", הוא חש את אכזבתך מצויין.
"אז מה אני יכולה לעשות? ככה אני מרגישה".
ובכן את יכולה, תיקון - חייבת, לא להרגיש אכזבה מכך שלבן שלך יש ביצים מספיק גדולות לעמוד על שלו ולהתנגד ללחץ אטומי שהופעל עליו כדי שיעשה דבר שלדעתו הוא לא נכון עבורו.
אין דרך אחרת, פשוט להפנים את הצורך שלו לשלוט על חייו. וכן, גם לעשות טעויות, להתחרט, לתקן, לקום ולהמשיך.
ככל שתקדימי להרפות ממנו כך הוא יוכל לחזור ולהעזר בך בהמשך דרכו.
אם לא תרפי הוא לעולם לא יוכל להקשיב לעצותיך.
לא ניתן למנוע מהורים לפגוע בילדיהם
ולכן, למרות שאני מסכימה שהילס שלה לבחור גורם לו נזק, זה לא אומר שהיא חייבת. הורים יכולים להזיק לילדיהם, וגם עושים זאת לעיתים קרובות.
ובנוגע למה שאמרת על "הוא בן" - בהחלט יש בנים שיכולים ומדברים על רגשות, אך בממוצע בנות נוטות יותר לתקשר בצורה מילולית, ובנים, בצורה לא מילולית. במקרה של הבחור הנ"ל, גם אני לא הייתי מבזבזת זמן על תקשורת מילולית. לדעתי מעשים הם מסרים חזקים בהרבה ממילים. והאמא, במעשיה, מראה בצורה ברורה שהיא לא נותנת ולא מתכוונת לתת לבחור הצעיר את האחראיות על חייו, ושהיא תעשה ככל יכולתה כדי לא לתת לו להתבגר ולקחת אחראיות על חייו, ובגרות מבחינתה זה לעשות מה שאמא אומרת, ולא, חס וחלילה, להחליט בעצמו ולשאת בתוצאות החלטתו <שזה בדיוק מה שהוא עושה>, הרי שמסר מילולי לא יעזור.
הוא יכול לנסות לשכנע את אמו בכך שהבחירה שלו לגיטימית. הוא ניסה. זה לא עזר. למה לבזבז על זה זמן? הוא יכול לנסות לשכנע את אימו שהוא כבר ילד גדול שיכול להחליט על עצמו. זה נראה לי חסר תועלת באותה המידה.
הדבר הנכון והבוגר לעשות, לדעתי, הוא לא להיכנס לוויכוחים אלא פשוט להתעלם.
ולמען האמת, אני כלל לא בטוחה שאני הייתי מצליחה לעשות זאת. כך שכל הכבוד לבחור על הבגרות!
ולכן, למרות שאני מסכימה שהילס שלה לבחור גורם לו נזק, זה לא אומר שהיא חייבת. הורים יכולים להזיק לילדיהם, וגם עושים זאת לעיתים קרובות.
ובנוגע למה שאמרת על "הוא בן" - בהחלט יש בנים שיכולים ומדברים על רגשות, אך בממוצע בנות נוטות יותר לתקשר בצורה מילולית, ובנים, בצורה לא מילולית. במקרה של הבחור הנ"ל, גם אני לא הייתי מבזבזת זמן על תקשורת מילולית. לדעתי מעשים הם מסרים חזקים בהרבה ממילים. והאמא, במעשיה, מראה בצורה ברורה שהיא לא נותנת ולא מתכוונת לתת לבחור הצעיר את האחראיות על חייו, ושהיא תעשה ככל יכולתה כדי לא לתת לו להתבגר ולקחת אחראיות על חייו, ובגרות מבחינתה זה לעשות מה שאמא אומרת, ולא, חס וחלילה, להחליט בעצמו ולשאת בתוצאות החלטתו <שזה בדיוק מה שהוא עושה>, הרי שמסר מילולי לא יעזור.
הוא יכול לנסות לשכנע את אמו בכך שהבחירה שלו לגיטימית. הוא ניסה. זה לא עזר. למה לבזבז על זה זמן? הוא יכול לנסות לשכנע את אימו שהוא כבר ילד גדול שיכול להחליט על עצמו. זה נראה לי חסר תועלת באותה המידה.
הדבר הנכון והבוגר לעשות, לדעתי, הוא לא להיכנס לוויכוחים אלא פשוט להתעלם.
ולמען האמת, אני כלל לא בטוחה שאני הייתי מצליחה לעשות זאת. כך שכל הכבוד לבחור על הבגרות!
Blue Potion
New member
עזבי...
גם ככה הוא יחווה את צהל במשך 3 שנים... ואז הוא לא יהיה מסוגל כ"כ להגיד "לא הולך".... קיצר... פחות אחד יותר נחמד
התעקשות לא מובילה לשומקום
גם ככה הוא יחווה את צהל במשך 3 שנים... ואז הוא לא יהיה מסוגל כ"כ להגיד "לא הולך".... קיצר... פחות אחד יותר נחמד
התעקשות לא מובילה לשומקום
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.