לדעתי אחד הדברים שכדאי לאנשים ללמוד טוב יותר
זה לא להישאר במקום שרע להם. יותר מידי אנשים נשארים במקומות שרע להם, אם זה בעבודות או בצבא או במערכות יחסים כי לימדו אותם שחשוב להתמודד. לימדו עוד מבית הספר היסודי, שם, אם הציקו להם בכיתה והם סבלו אז ההורים שלהם לא העבירו אותם לבית ספר אחר, כדי שילמדו כשרע לא מרימים ידיים אלא מתמודדים.
ואני שואלת - למה? למה התמודדות היא ערך בפני עצמו? אני מאוד מאמינה בהתמדה והתמודדות אם יש מטרה כלשהי שאדם שואף להגיע עליה, אם זה עבודה נכספת, או לימודים, או כושר גופני, או עוד מטרות שדורשות התמודדות, התמדה, דחיית סיפוקים <ע"ע מבחן המרשמלו>.
אבל איזו סיבה שבעולם יש ללמד ילד שהוא חייב לסבול כי זה מה שכולם עושים? איזה מין מסר זה - תלך למקום שרע לך, בלי שתהיה לך שום סיבה הגיונית ללכת לשם, בלי שאתה רוצה להיות שם, סתם "כי צריך"?
לדעתי זה מסר חזק של קונפורמיות. של לעשות מעשים חסרי היגיון ואף מזיקים כי כולם עושים.
לדעתי, דווקא להכריח אותו לצאת יפריע לו ללמוד מתי יש דברים שצריך לעשות, פשוט כי צריך לעשות אותם. ברשימת הדברים הללו נכללות מטלות משעממות כמו טיפול בניירת ובחשבונות למיניהם, וגם משימות מתאגרות יותר כמו קורסים מאתגרים שנחוצים בשביל לעבוד במקצוע רצוי. ברשימה הזו הכללות רק מטלות שאדם לוקח על עצמו, מרצונו החופשי. הוא לא חייב לאהוב אותן, אך בהינתן האפשרויות הקיימות במציאות, הוא החליט שזו הבחירה הטובה ביותר, ולכן עומד מאחוריה.
חוויות בהן ההורים שלו מקבלים בשבילו החלטות וכופים עליו ממש לא מפתחות אחראיות, ההפך. מעטים האנשים שלוקחים אחראיות כשאחרים לא נותנים להם. הרבה יותר אנשיפ יקחו אחראיות כשיש חלל ריק, כשמשאירים אותם להחליט לבד ולהתמודד עם התוצאות, לטובה ולרעה. והדרך היחידה שאני מכירה ללמוד לעשות זאת טוב, היא מניסיון אישי.
אני רק בתיכון העזתי לסרב לבוא לטיולים שנתיים, ורק בי"ב היה לי העוז לבוא למנהל ולהיגד לו שאם בפעם השלישית בשבוע אחד יש פעילות שקשורה לצבא זה עובר את כל גבולות המילטריזם ואנימסרבת להשתתף בזה. ולא השתתפתי. הייתי בספרייה, וכתבתי מאמר/חיבור/פוסט על המילטריזם בחברה הישראלית. הייתי אמורה לשלוח אותו למהל, מה שלקח לי כמעט שבוע לעשות בגלל כל מיני בעיות עם הפורמט שלו שהתחרבש במייל, ועד שסוף כל סוך הצלחתי התברר שהמנהל כבר שכח מזה. למדתי שיעור חשוב על התמודדות עם המערכת. חבל שלא למדתי אותו הרבה הרבה לפניי.
בגיל 17 הייתי עסוקה בלקבוע את גורלי לשנתיים שאחרי התיכון. החלטתי לא ללכת לעתודה, עברתי מיונים רבים, עשיתי רבות כדי להגיע למקום בו אני נמצאת עכשיו בצבא, שהוא מקום גם עם תנאים טובים עכשיו, וגם עם הכשרה שתאפשר לי למצוא עבודה בקלות אחרי שאשתחרר, שזה שיקול חשוב, לדעתי.
מה הנער עושה בנושא? הוא עושה פעילויות אקטיביות כלשהן? הוא כבר החליט איפה הוא רוצה לשרת בצבא? עשה משהו כדי להגיע לשם? לדעתי, התנהלות ביחס לתפקידים בצבא מעידה על בגרות בגילאים אלו, יותר מכל פרמטר אחר, אפילו היחס לבגרויות. וראיתי את ההבדלים הברורים בין מי שעושה את מה שאפשר לכדי להגיע למקום שהוא רוצה, לבין מי שמתגייס בגיוס כלל צה"לי והולך לאן שצה"ל ירצה לשים אותו. בין מי שמבריז ממיונים, מי שה ולך למיונים שהוא מזומן עליהם, לבין מי שהחליט אקטיבית איפה הוא רוצה להיות ומנסה להגיע לשם, גם אם זה כולל לשבת ולשלוח פקסים ולבקש לעבור מיונים, או לרדוף אחרי מי שמאבד כל הזמן את הפקסים.
ללכת לגדנ"ע? למה? עד שהוא מראה *אחראיות* ומחליט לא ללכת, את לא מקבלת את ההחלטה שלו, לא מאפשרת לו להתמודד לבד עם בית הספר לטובה ולרעה. איך הוא ילמד לקחת אחראיות? למה שבכלל תדעי מה אומר המחנך?
בגילו, הייתי מקבלת החלטות לבד, מקסימום מתייעצת עם ההורים. ווודאי שלהורים שלי לא הייתה אפשרות לכפות עלי את החלטותיהם.
ואני התמודדתי. בין היתר, בגלל שלהורים שלי היה ברור, עוד הרבה לפני י"ב, שלימודים זה האינטרס שלי בשביל העתיד שלי, ולמדתי למען עצמי, ולא כדי שלא יענישו אותי או משהו בסגנון.
למה את ולא הוא דואגת למה יקרה בטירונות? אלו החיים שלו! הוא זה שיצרטך לשרוד את הטירונות איכשהו. וזה ממש לא משנה איך. הוא זה שיצטרך להיות בתפקיד שלו בצבא שלוש שנים לפחות. הוא זה שיצטרך להתמודד עם המחנך.
והוא לא ילמד לעשות זאת אם כל פעם שיקבל החלטה עצמאית שונה משלך, את תגיבי בשלילה. לא נראה שהוא רוצה עצמאות מספיק כדי להילחם עליה נגדך.
אני מסכימה איתו בנוגע לגדנ"ע. המטרה בתיכון היא לקבל ציוני בגרות, ואולי פסיכומטרי, טובים, כדי להתקבל למקום טוב בצבא, ולמקצוע טוב אחרי הצבא.
וזה שהוא לא מסביר את הנימוקים שלו בצורה מילולית ארוכה ומפורטת - זה צפוי. הוא בן, ובנים לעיתים רחוקות יכולים להסביר בצורה ברורה את שיקולי העלות תועלת שלהם, גם אם הם אחראיים מאוד.
האג'נדה שלא לעשות דברים חסרי תועלת ומבזבזי זמן כי כולם עושים אותם היא אג'נדה טובה מאוד, ואני תומכת בה. לדעתי היא מראה על אחראיות ועל בגרות, שלצערי מעטים מראים, גם בגילאים בוגרים יותר.
