בעיתות משבר צריך עצבים חזקים
אני 'בוגר' המשברים של 1987, 1989, 1998 ו-2000-2001. למדתי גם באופן יסודי את תולדות המשברים של 1929, שנות ה-30, שנות ה-70 וה-80 ואני יכול להרצות עליהם. אני זוכר את שנות ה-80 וה-90 באופן ברור מאוד: בשנות ה-80 התנבאו 'אנליסטים' ו-WOULD BE אנליסטים שארה"ב קורסת ויפן ובעקבותיה אירופה עומדות להחליף אותה. אתה זוכר מאותה התקופה סיפור רקע מרתק שהתפרסם ב'אקונומיסט' הבריטי תחת הכותרת CAN AMERICA COMPETE? כמי שדשדש אז בכלכלה הבי"ל המאמר הזה פתח לי את העיניים לראות דברים נכוחה ולדעת מהו עיקר ומהו טפל ולמה לשים לב. כמה דברים למדתי אז ביחס למשק האמריקאי: א. חשיבותו של שוק הצרכנים הפנימי כמנוע של הכלכלה, ב. חשיבותו של פיריון העבודה, ג. המבנה האורגאני המאוזן של הכלכלה האמריקאית שלא תלוייה בגורם עיקר אחד (כמו יצוא למשל או ענף כזה או אחר), ד. הגמישות של תהליכי קבלת ההחלטות בארה"ב, ה. כושר ההסתגלות הגדול של הכלכלה האמריקאית לשינויים, ו. הפוטנציאל האדיר של החדשנות, ההמצאה והפיתוח המדעי-טכנולי בארה"ב. כשאני קורא מה שאתה כותב על בר סטרנס אני נזכר מה שכתבו בשנות ה-90 על IBM שהיתה אז במשבר ושאותה 'קברו' כמעט כל ה'אנליסטים'. והינה IBM התאוששה כמו פניקס מתוך ההריסות והיא עולה ופורחת עד היום. גורלו של בר סטרנס עצמו לא כ"כ מכריע; מה שחשוב הוא חוסנה של מערכת האשראי בכלל. ולדעתי, ע"ס הנתונים הכלכליים הקרים, היא חסונה למדי. בקיצור: ה'ממתיקים' ממלאים את התקשורת והם נוהרים כעדר אחרי משאלות ליבם. הממתיק שונא את הקפיטליזם האמריקאי ולכן כמו יבד"ש הוא נובר כתרנגולת בחצר ומעלה במקורו כל מה שערב לחיכו מערימת החציר. אבל שדה הראייה שלו הוא כשדה הראייה של התרנגולת המנקרת בחצר והוא לא מסוגל להבין תהליכים. ל'ממתיקים' שקברו את הקפיטליזם האמריקאי בהבל פיהם שוב ושוב בעשרות השנים האחרונות אין שום הסבר למהפכה הטכנולוגית האדירה שיצאה מאמריקה ב-25 השנים האחרונות ושינתה תוך דור אחד את העולם תוך שהיא ממוטטת את הקומוניזם. נכון שההתפתחות איננה לינארית ויש נסיגות, קשיים ומשברים. השוק החופשי לא פועל כמו שעון שוויצרי ובכלכלה המשוכללת והמורכבת שלנו הוא זקוק לרגולציה מסויימת שתרסן את הכוחות הפראיים ביותר המתפתחים בתוכו בדרך הטבע. בשנות ה-90 זאת היתה בועת ההייטק שיצאה מכלל שליטה ובשנים האחרונות בועת הנדל"ן והאשראי המנופח שנתלה עליה. אבל הקפיטליזם יודע להתגבר על המשברים וללמוד מהם והרבה תלוי באנשים המנהיגים את המדינות ואת הכלכלות ובקונצפציות שלהם. אלן גרינספאן, למשל, התוקע כיום בכל שופר תקשורתי וממלא את האוויר בנבואות זעם מנסה לחפות על אחריותו וכשלונו בטיפול בבועת הנדל"ן-אשראי שהתפוצצה. הוא העריך באופן מוטעה לגמרי את סכנות האינפלציה בארה"ב ובעולם ולכן העלה באופן אגרסיבי את הריבית שהתחילה לחנוק את המשקיעים ולווי המשכנתאות הקטנים והחלשים עד שלא יכלו לעמוד בפרעון החובות. הבקרה שלו על מערכת הבנקאות נכשלה והצעדים שהוא נקט היו הפוכים מהנדרש: במקום להתחיל להוריד את הריבית בהדרגה הוא המשיך להעלות אותה ודחף במו ידיו למשבר האשראי. כשברננקי התחיל להוריד את הריבית זה כבר היה מאוחר כדי להבטיח 'נחיתה רכה'.