לא אמא של מוצרט (כנראה) אז מה עושים?

[אחותו של שקספיר]

לא אמא של מוצרט (כנראה) אז מה עושים?

עלה כחלק משרשור קודם,נבלע.

הילד לא יהיה כנראה המחליף של פגניני- אבל משתוקק להיות כנר- האם אתמוך בכך?

הילדה לא תתמודד בבלט בולשוי אבל משוכנעת שיעודה בריקוד- האם לתמוך בכך?

האם תפקידנו כהורים לתמוך בכל שאיפה יצירתית,אמנותית, עיסקית של הצאצא או לעיתים להחזיר אותו למציאות (שלנו)?

אם לא אנחנו שנגיד לו אין שוק לספרי שירה בישראל , מי כן?

כמה אתם הולכים "עם" השאיפות והחלומות של הצאצאים וכמה מנחיתים אותם לקרקע (הכואבת) אם בשל שיקולים כלכליים או היעדר כישרון מספיק?

 

[יעלעל]

ואם כן?

הנקודה היא שלפעמים אנחנו בטוחים שאכן הילד לא יהיה הפגניני הבא אבל אולי אנחנו טועים? איך בעצם אנחנו יודעים? אולי אם לילד יש הרבה מוטיבציה זה יכפה על חוסר הכשרון?
וברור שיש מצבים שאנחנו יודעים וגם צודקים.... אבל זאת בעצם שאלה של עידוד בטחון עצמי של הילד.
אם הילד רוצה באמת לרקוד בלט, האם אנחנו אלה שצריכים לומר לו שאין לו עתיד כרקדן או שלתת לו להתאמן ולהניח למורה לריקוד לומר את הדברים?
יש גם מצב שהילד למשל רוצה להיות דוגמן, לצורך כך הוא צריך "בוק" שעולה אי אילו כמה אלפי שקלים. האם לתת לו את הכסף, להניח לשרלטן לקחת את הכסף רק כדי לגלות שאין לבוק הזה שום תכלית פרט לרווח של מי שלקח את הכסף (שגם זו מטרה ואמא שלו בטח נורא שמחה שהיא קנתה לו מצלמה ונתנה לו לעשות קורס צילום....) ומצד שני, אולי דווקא הילד שלי כן יצליח להשתחל לעולם הדוגמנות וכן יקראו לו לדגמן קרם שיזוף או חולצות? האם אנחנו באמת יודעים או רק מרגישים ואולי גם לא רוצים שהילד יתאכזב? שהרי אם אני אגיד לילדה שלי שרקדנית לא יצא ממנה זה אולי קל יותר מאשר המורה לריקוד שישים אותה תמיד בשורה האחרונה ויצעק עליה. האם אני חושבת שהניסיון וההתמודדות כרקדנית בשורה האחרונה יכול לעזור לה?

התפקיד שלנו כהורים זה לתמוך אבל גם להראות את גבולות ההגיון, את המחיר מול הרווח. וגם לפעמים לאפשר לילד לחלום ולהתעורר בעצמו.

 

[מיקאלה1]

קודם כל צריך להגיד מה גיל הילד

ילד שרוצה ללמוד בלט או משחק או כלי נגינה בגיל צעיר בהחלט אעודד ואתמוך ואשלם.
מכירה מבוגרים שרצו להיות זמרים או שחקנים והם עושים את זה אבל ההורים מממנים את המשכנתא שלהם את המחייה שלהם, את הבגדים שלהם, כי הרווחים שלהם לא גדולים. אז מצד אחד הם מגשימים את החלום שלהם, ומצד שני הם נטל על ההורים.
אני חושבת שאם מישהו רוצה להגשים את החלום שלו בבגרותו, שישלב את זה עם עבודה אחרת שיוכל גם להתפרנס.
הורים שעדיין מממנים את הבן או הבת בגיל 40 פלוס כי הילד אוהב להיות זמר או רקדן לדעתי עושים טעות.

 

[אחותו של שקספיר]

מדובר על בוגר צעיר

לא על ילד
אלא מבוגר צעיר.

 

[מיקאלה1]

חושבת שצריך גם לתמוך בחלומות

וברצונות של הצעיר וגם לכוון אותו למשהו מועיל בעתיד בחייו. דוגמא אם יש לו כשרון בציור שילמד ציור וגרפיקה או בבית ספר לאומנות לתואר. בסגנון הזה.

 

[ben 911]

זוכר מקרה שהבת הקטנה שהייתה אז בת 17

היגיעה אלי עם "בשורה משמחת".

סיפרה שפגשה סתם כך בהולכה ברחוב סוכנת דוגמניות והסוכנת פשוט התפעלה
מהבת ורצתה תיכף ומייד להחתים אותה על חוזה וכו'..
אלא מה?
הבת חייבת לעשות לפני כן "בוק" והבוק הזה עולה בערך עשרת אלפים שקלים שזה היה המון כסף באותה תקופה.
הסוכנת טענה שהיא צריכה לשלם לצוות המאפרים, הצלמים וכל מיני יועצי יופי.
תיכף התקשרתי לאותה סוכנת כדי לתהות על קנקנה
והיא איזה רבע שעה לא הפסיקה לשבח את הבת שלי
אני חייב כאן לציין שהבת שלי היא באמת ילדה יפה
ואותה סוכנת נשמעה לי באותו רגע מאד רצינית
והתחושה הכללית שלי מעבר לאופוריה הייתה שאם אסרב זה יכול להיות הפספוס של החיים של הבת שלי
בדיעבד הסתבר שכל הסו קולד סוכנות לדוגמניות היה תרגיל עוקץ והסתבר שהרבה נפלו בפח
אבל אני אחרי הסירוב נתקלתי במורת רוח של בתי וגם של הסוכנת
והכי גרוע, סחבתי הרבה זמן על הגב את האשמה שמא הרסתי במו ידי את מסלול הדוגמניות של בתי.

מה שאני מנסה להסביר זה שיש אנשים שיודעים עד כמה חשוב לכל אחד מאיתנו שיהיה לנו פגניני פרטי משלנו בבית.
ותוך כך הם גוזרים לעצמם קופון לא קטן.
אישית הייתי במרחק כזה (מראה אצבע מול אגודל) של לאבד 10 אלף מצלצלים.

 

[מיקאלה1]

נכון מאוד התחום הזה מאוד יקר

ומנצל, ובכלל כל מה שקשור לחלומות והצלחה כרוך בכספים רבים.

 

[תוהה באפילה]

מה זה מבוגר צעיר 17

או 25

 

[עלמה עלמה]

הענין הוא

שכיווני דחף או כשרון זה או אחר לא פורצים פתאום אאוט אוף דה בלו בגיל 22 (נגיד), וזה ההבדל בין מה אני כהורה אפרוס כאופציה בגיל 7 (גם נגיד) לעומת למה אתרום את כספי כשהילד כבר בגיל 22.

אני מוצאת לנכון לתרום את כספי (אם היה ללא הגבלה היה אולי אחרת) המאד מחושב עפ"י הגיון התשואה שלי (לא כספית דווקא). בגיל צעיר חשוב לי לפתוח להם את כל האופציות שעולות על דעתם (ולפעמים גם כאלו שלא חשבו עליהם לבד), ובגיל בוגר חשוב לי לעזור להם ללמוד שיקול דעת, איזון, תכנון אחראי, עם הכסף שלהם, ובטח ובטח עם שלי. אם הם מתעקשים מאד על כיוון שלי לא נראה, אני כמובן לא ארפה את ידיהם (פרט לאמירה פעם אחת את דעתי המנומקת) אבל לא אתרום את כפי עבור זה.

(ולמה נעוץ ?)

 

[אחותו של שקספיר]

לא מדברת רק בהיבט הכלכלי

אבל ילד שכותב שירים בגיל 15 ,זה טבעי ונורמאלי ונשאר במגירה
אבל צאצא שמחליט כי בכוונתו להיות משורר בגיל 23....זה כבר דבר אחר.

מעבר לרצון לתמוך בצאצא בכל בחירה אישית ומקצועית שיעשה- האם עם יד על הלב באמת אנחנו מוכנים לתמוך ב כל בחירה?

האם לא תפקידנו כהורים לעיתים קצת לעצור את הסוסים הדוהרים ?

ואם בכל זאת הוא הרבה יותר מוכשר ממה שאנחנו מדמיינים לעצמנו? האם נקלקל לו?

מה המינון הנכון בין "לא לרפות את ידיהם" ובין "לתמוך בו בכל מקרה"?

 

[BrightEye]

תשמעי זה גם כלכלי כי אם הוא רוצה לכתוב

אין סיבה לרפות את ידיו או להגיד לו שזה לא יפה.
אבל שיכתוב בזמנו החופשי, ובשאר הזמן יכלכל את עצמו. בדיוק כמו אלה שרוצים להיות שחקנים ובנתיים ממלצרים...
את כהורה לא חייבת לאהוב מה שהוא כותב, אבל את לא מקצועית מספיק להגיד לו מה הערך של זה.
אם הילד/ה רוצים להיות רקדנים/ספורטאים מעולים זה חייב להתחיל מגיל הרבה יותר צעיר.

 

[עלמה עלמה]

נקודת המוצא שלי היא לאו דווקא בתוצאה

בענין הזה, אלא בתהליך ובמידת ההנאה ממנו.
אם כיף לו לכתוב שירים שיכתוב, אם כיף לו ליצור פסלים שיפסל, אם כיף לו לרכב על סוסים שירכב, אן כיף לו לשחק כדו"ס שישחק.... התוצאה (להיות כישרוני או מצליחן ) לא רלוונטית בעיני בכלל אלא התועלת האישית. הוא נהנה? זה עושה לו טוב? זה מספיק לי לגמרי, ולכן אעודד אותו להמשיך.
בבגרותם.... יעשו עם זה מה שבא להם במימונם.
אין קשר בין זה לבין דחיפה מביכה של ההורים שלא שופטים נכון את המציאות ועושים מבוכה גדולה.

 

[נומלה]

תפקידנו כהורים

הוא מגוון ולא חד משמעי. אני כהורה גם זוכרת שיש פעמים שמה שישמע לגמרי סביר לאוזני ילדי כשהוא מגיע מזרים, ישמע מאוד רע כשהוא בא ממני, ולפעמים דווקא בגלל זה אם אני רוצה לעצור את הסוסים הדוהרים, אני צריכה לשתוק. מצד שני, הנה סיפור על הורה שכשהילד שלו החליט לעזוב את האוניברסיטה וללכת אחר רעיון הוא נתן לו קצת כסף להתחלה והיום בגיל חמישים וקצת הוא פנסיונר עשיר מאוד אחרי שהרעיון התפתח לתרנגולת שמטילה ביצי זהב. גם זה יש. בסופו של יום יש שטח אפור גדול וזה לא שחור לבן.

 

[כבר בן 60]

משורר לעולם לא מתפרנס משירתו

בטח לא במדינת ישראל, לצערנו או לשמחתנו. גם אלתרמן נאלץ לכתוב פרסומות, טורים בעיתון \, מחזות וכו' על מנת להתפרנס.
אם בני ירצה להיות משורר אתמוך בו בכל ליבי, הענין הוא שהוא לא מעוניין בתמיכתי, לצערי. רק לפני שבועיים נודע לי שהוא כותב שירים

 

[BrightEye]

בעיני ההבדל הוא בין לתמוך ללעודד

בעיני לעודד זה חשוב. להגיד לילד שזה יפה והוא מוכשר
אבל אם זה דורש התגייסות מיוחדת של כלי נגינה יקרים למשל, אז יש מקום לשיקול דעת הורי אם הכשרון מצדיק את ההשקעה.
בנוסף, לתמוך זה גם אומר התגייסות מיוחדת- כי אם ילד רוצה להגיע רחוק בתחום ההורים חייבים לעזור ולהתגייס להסעות, לאימונים, להופעות וזה בלתי נגמר...

 

[אחותו של שקספיר]

תמיד להגיד לו שזה יפה והוא מוכשר?

גם אם זה ממש מכוער והוא מאד לא מוכשר?

(מקצינה בכוונה)

האם לא התפקיד ההורי שלנו, בין השאר- להעמיד את המראה מולו כזו שלא מרזה או מייפה אלא המציאות?

וככה לפעמים לחרב לו את הפנטזיות?

 

[קליספרה]

אני חושבת שיש גיל שצריך להציג לילד מראה

ואני לא אעודד את הילד שלי לתחום שלדעתי הוא לא טוב בו.
אם אני חושבת שהוא לא סופר ענק והוא מתעקש לכתוב, אני אגיד לו: "תשמע לטעמי אתה לא כותב טוב מבטעמים האלה והאלה, אבל אני לא אשת מקצוע ויכול להיום שהטעם שלי לא משקף דבר. שלח את הדברים לאיש מקצוע מהתחום ותנסה לקבל חוות דעת אוביקטיבית. כלכלית אני לא אתמוך בו בזמן שהוא כותב למגירה - אפשר לכתוב למגירה גם אחרי שעות העבודה.

בכל פעם אנחנו רואים ערמה של זייפנים צובאים לפתחם של תוכניות כשרונות שהוריהם הדוחפים מאחוריהם ואז הם פותחים את הפה ולא נשאר לך אלא להגיד איך לעזאזל אף אחד לא אמר להם שהם איומים. לא מוצאת שום סיבה לטפח אילוזיות.

 

[BrightEye]

לא תמיד את יכולה להעריך נכון את האיכות

גם אם זה משהו שאת לא אוהבת בכלל, זה יכול להיות מוערך על ידי איש מקצוע באופן שונה.
אני חושבת שיש דברים שהורה לא צריך להתערב ולתת לאנשי המקצוע להשפיע.
מה שכן, אפשר להציע לילד ללכת איתו לבעל מקצוע שיעריך את היכולת.
למרות שגם זה לא תמיד תואם את המציאות כי יש כאלה שיעודדו את ההוצאה הכספית ויראו בסיטואציה מקור הכנסה, (למשל אם זה מורה לפיתוח קול שגם יתפרנס מניסיון לעבוד על הקול של הזמר/ת לעתיד.)

 

[קליספרה]

אם היית קוראת את מה שכתבתי עד הסוף

היית רואה שהייתי ממליצה לו ללכת לאיש מקצוע שאינו תלוי - כלומר, לא למורה לפיתוח קול שהוא בעל אינטרס, אלא למלחין או ליוצר אחר מוערך ומוכר אחר, כדי לקבל חוות דעת מקצועית.
אני מאמינה שכשרון גדול לא ממש מסובך לזהות.
קל הרבה יותר ליפול לצד השני, שיש לך בן/בת בינוניים ואת חושבת שהם הכי בעולם, פשוט כי הם שלך.
יש הבדל בין הבחור מייצר מוזיקה שאני לא מבינה והיא לא לטעמי
לבין שהבחור זייפן שלא מצליח לנגן יותר משני אקורדים והוא חושב שהנה יבוא מישהו ויכתירו כבוב דילן הבא - אז לא! אין צ'אנס שאני אתמוך בזה.

אני מאמינה שכל אדם צריך ללכת אחרי חלומותיו כל עוד שהוא עובד קשה להשיג אותם, מכל הבחינות. גם כלכלית. אם אני לא שותפה לחלום שלו כי הוא לא ריאלי בעיני, אני לא אעזור לו. חד וחלק,

 

[Innocent Dreamer]

תכל'ס זה לא כזה פשוט לזהות כישרון

כידוע, דודתו של ג'ון לנון לא האמינה שיום יבוא והוא יתפרנס ממוזיקה. לפעמים גם אנשים "מן התחום" מחטיאים את המטרה. אני מכיר את המקרה של אציו פינצה, אחד מגדולי הזמרים אי פעם - בנעוריו אחד המורים לפיתוח קול אמר שלבחור אין קול..
ונעבור לשני המקרים שהכי משעשעים אותי: לחוליו איגלסיאס הציעו בזמנו לעשות כל דבר שבא לו בחיים, רק לא לשיר, ואילו ג'יי קיי רולינג נדחתה ע"י המון מו"לים, וכשסוף סוף מישהו הסכים לקלוט אותה לשורותיו, הוא הציע לה למצוא עבודה קבועה, כי "לספרי ילדים אין שוק".