מה אתם הייתם עושים

יעלעל

New member
הזכרת לי

כשהמתוקה קיבלה סכרת נעורים, היא אושפזה ואני איתה. אפילו לא עלה על דעתי להשאיר אותה. זה היה טבעי שאני שם. ישנו "כפיות" במיטה שלה במשך שני לילות ואז אחרי לחץ מתון היא שוחררה הביתה, נאמר לנו שזאת אחת הילדות ששוחררו הכי מהר הביתה.... רק כשהגענו הביתה הבנתי איזו אחריות יש עלי.... לעצם העניין, באמת שלא עלה על דעתי לרגע לא להשאיר שם את אבא שלה (שהיה נפלא עם שאר הילדים, הביא את אחותה לביקור, תאם ביקורי חברות וכו') או להשאיר אותה לרגע אחד קטן לבד. טוב, לשרותים היא לא נכנסה איתי....
 
קצת מוזר ?

לי זה נראה כבר מאד מאד לא הגיוני מה שתארת כאן.

ראשית המרחק הוא ממש לא משהו משמעותי, שנית כל מרחק אצלי בכלל לא היה משהו שמהווה שיקול.

אבל...כבר למדתי שיש כל מני אנשים...
 
כואב הלב למקרא הסיפור שלך

לא חושבת שהייתי נוהגת ככה ולו בשניה.
טוב שלפחות את הייתי איתו שם והוא קיבל חום ואהבה וכל מה שהיה צריך.

אם יש לך אפשרות הייתי לא צועקת על הוריו אלא צורחת עליהם שככה לא מתנהגים.
כמובן שברור שלא תעשי זאת.
 
סיפור מוזר. במקרה שאת תארת, אני או בעלי,

היינו מגיעים לבית החולים. אם לא בלילה, אז למחרת.
 

kagome10

New member
לדעתי זה תרבותי נטו

אני בת עשרים וחיילת, ויכול בהחלט להיות שההורים יתנהגו ככה במצב דומה. וזה נראה לי הגיוני לחלוטין.

כי כשיש חום 39 מעלות לא הולכים לרופא, נשארים בבית מיום חמישי עד יום ראשון <אבא שלי ממש לא מזמן>.
כי אנשים הם לא מפונקים ולבקש עזרה זה חולשה, ולשאר שצריכים אותה זה פינוק וזלזול בנער.

ובאותה המידה הם לא יצפו לנוכחות בזמן בדיקות רפואיות שלהם בגיל מבוגר אם הם יכולים בעצמם. גם כן מניסיון אם ההורים של אבא.

לי זה נראה כמו תרבות שונה. יש בה את הטוב והרע שבה. אני לא הייתי נפגעת מהנהגת כזאת, היא נראית לי הגיונית לחלוטין מצד ההורים שלי, ולי הלב לא יכאב במקרה כזה.

כי בעוד שההורים שלי לא הלכו לכל הטיפולים הרפואיים של סבא שלי ז"ל, שהיה צלול עד יום פטירתו, הרי שכשסבתא שלי התחילה להתנהג בצורה לא צלולה ולא יכלה לדאוג לעצמה הם טיפלו בהכל, השאירו אותה בבית כמה שיכלו ואבא נסע לבקר אותה כל יום! בבית שלה, וכשלא הייתה אפשרות להשאיר אותה בלי השגחה העבירו אותה לבית אבות, ונסעו לבקר כל שבוע.

דאגה אמיתית וכנה במקריםש ל חיים ומוות - כן. כל מה שבעיני ההורים הוא פינוק - לא. ואהבה שמובעת במעשים. וכבוד כלפי הנער. וידיעה שלו אחד מהם היה במקומו, הוא היה מעדיף להיות לבד.

זה לא נורא. פשוט אחר.
 
ברור לגמרי שהתנהגות היא תלות של תרבות

גם אני גדלתי בבית שדומה מאד לזה שאת תיארת
(לולא היית בת 10 וחיילת, הייתי חושבת שאת אחותי )

ובדיוק מאותה הסיבה שרואה קושי-כחולשה
ובקשת עזרה- כמותרות

אני הורה אחר לגמרי ממה שהיו ההורים שלי (לטוב ולרע בכל מובן)

נ.ב. העוצמות של התובנות שלך +הגיל= נפעמתי.
 

kagome10

New member
תודה עם המחמאה


 

dify

New member
אכן יתכן שזה העניין

אמנם סביר שהייתי מגיעה בעצמי, כי יש לי את הזמן, אבל בשיקול דעת שלי, כאבי בטן ובדיקות ראשוניות זה עוד לא סימן לשום דבר שמצדיק ריצה. אני בעצמי עברתי פרוצדורה רפואית בהרדמה מלאה שדרשה אישפוז יום לפני שנה, והאמת היא שהיה נראה לי מיותר לגמרי העובדה שאמא שלי טרחה לבוא איתי, לזוגתי נתתי פטור מוחלט, ואמא שלי הגיעה רק כי היא פנסיונרית ויש לה זמן, לו היתה עובדת לא הייתי לרגע אחד מצפה שתיקח יום חופש בשביל להיות איתי בבית החולים.
 

iris mom of two

New member
לבעלי יש ספור דומה

כשהוא היה בן 22 היתה לו התקף אפנדיציט. הוא אשפז את עצמו, וכשהולבילו אותו לחדר ניתוח התקשר להורים שלו. הם לא בקרו אותו בבית חולים, וכשהוא השתחרר אמא שלו אמרה לו שהיא עסוקה באותו זמן, אז שייקח טקסי לדירה שלו והיא תאסוף אותו משם. עד היום אנחנו מספרים את זה כקוריוז.

לא הועמדתי במבחן, אבל אני מאמינה שאם היה כואב לילדים שלי הייתי מגיעה מיידית. מצד שני,מנסיון עבר אני יודעת שהם לא יספרו עד שהם כמעט מתים. למדו מאיתנו כנראה.
 

Simply Be

New member
ואם לא כקוריוז , זה נראה לך בסדר ?

זה מביא אותי לשאלה אז מה זה בעצם משפחה ?
באיזה מצב הוא היה צריך להיות כדי שאמא שלו תועיל להגיע ?
 

iris mom of two

New member
לא, זה לא נראה בסדר

בגלל זה זה קוריוז. אמא שלו כבר לא תועיל להגיע בשום מצב. אני חושבת שמאז היא הבינה שעשתה טעות, אבל גם זה כבר אי אפשר לשאול אותה.

יש לציין שכשהיא אושפזה כמה פעמים יצא לי להיות זו שאספה אותה. ושסך הכל היא היתה אישה טובה, פשוט אלו היו זמנים אחרים, הוא כבר גר מחוץ לבית, היא לא חשבה. כשהיא ראתה אותו, היא מיד לקחה אותו הביתה. עובדה שהוא הסתדר, אבל באמת הוא מאד מאד מאד עצמאי ומאד מעודד self reliance בגלל החינוך שקיבל בבית. אחיו ואחותו הם אותו דבר.

משפחה זה אנשים שאוהבים. ובסכ"ה המשפחה של בעלי זו משפחה מאד מחוברת, ולכן זה קוריוז. כרגע בעלי נמצא חמש שעות טיסה מפה לעזור לאבא שלו במעבר לדיור מוגן, ולאח שלו שמטפל באבא שלו.

כמו שאולי הבנת, אמא שלו מהספור הנ"ל כבר אינה בחיים.
 

mykal

New member
מוזר עד תמוה,

עוד יותר מוזר, שלא התעניננו, מילא לא הגיעו,
נניח שהיו מוצאים תירוץ,
העובדה שהם כלל לא התענינו מציקה (לי לפחות מאוד)
אגב, הנסיעה מירושלים לתה"ש איננה מצריכה טיסה, ולא כמה שעות, זה בקושי 3/4 שעה,
לפעמים נסיעה בעיר היא זמן כזה.
נשמע מופרך.

הסאגה הארוכה שלי עם הימצאות ע"י חולים בבי"ח לימדה אותי שאנני משאירה שם ללא היצמדות.
לא את הורי ז"ל (כל אחד בזמנו, למרות מרחק)
לא את ילדי, (שתי בנות שכבו בהריונות הרבה בבי"ח)
ואפילו כלותי, שהיו מצבי חירום התגייסתי והייתי שם, (הכל במרחקים)

מה פירוש הורים סומכים על ילדים בוגרים?
לא ברור לי, ועצוב לשמוע.
 

קליספרה

New member
זה נורא מעניין

התגבה שלי היתה שכמובן הייתי טסה לשם ויש להניח שזה גם מה שהייתי עושה עד שהוא היה זורק אותי משם - כי כזאת אני - אני מתקשה להרפות.
ואחר כך קראתי על כל ההורים שלא נפרדו מהילדים בבתי החולים
וכמובן שזה מה שהרגשתי גם.

ואז פתאם ראיתי את עצמי באישפוז היחידי בחיי.
בגיל 14 אושפזתי לשבוע עם צהבת - הורי כמובן היו איתי עד האישפוז אבל אף אחד - לא הם, לא אני ולא בית החולים חשב לרגע שיש הגיון בזה שיצמדו אלי ל-24 שעות.
הם היו איתי חלק מהיום, והחברות באו והמשפחה המורחבת - אבל בהחלט מצאתי את עצמי לבד, בשמש מול הים עם ערמת ספרים - וגיליתי את נחמה ואביבה שהיו פחות או יותר בנות גילי והיו מאושפזות כמוני והפכנו לסוג של כנופיה ההופכת את המחלקה ממש נהננו יחד,
מלבד הזכרונות הלא פשוטים של המראות במחלקה פנימית בוגרים - לא היה נורא בכלל ואני לא זוכרת שהייתי צריכה את הורי צמודים אלי

אני חושבת שבגדול אנחנו דור עוטף הרבה יותר והילדים שלנו בכלל מטורפים
 

mykal

New member
את מביאה דברים חשובים,

אלא שחשוב לציין אולי שני דברים.
1)פעם השהות בבי"ח למבקרים הוגבלה מאוד.
היום המשפחה היא בעצם חלק מהצוות ותומכת שירות,
אפילו עד כדי מזון.
2)זה לא המקרה שהעלתה adif שההורים לא רק לא הגיעו
גם לא התענינו, כשבעצם כאילו הוטלה האחריות עליה.
גם אם מדובר בבוגר עצמאי, שבעצם נהנים מה'שירות' שהיא מעניקה.

בדברים מסוימים אנחנו באמת עוטפים יותר,
ובאחרים אנחנו פחות 'עוטפים'.
 

קליספרה

New member
זה ברור, ראית שהתחלתי עם המקום שלי

מעצם הכרותי את עצמי, ויש לי קילומטרז' בתי חולים ארוך ארוך עם הורינו, אין מצב להיות במיון לבד. זה מקום מלחיץ, מדכא, הסיטואציה מפחידה - בחיים לא הייתי עוזבת שם לבד את השכן לא רק אדם שיקר לי.
במשך האישפוז, כלל האצבע - אם הם זקוקים להשגחה צמודה- כלומר מרותקים למיטה או בסכנה אמיתית של חיים, או כמו במקרה הזה של בדיקות משמעותיות, שופל לא יזיז אותי מהם,
אבל כשמדובר באישפוז רגיל להשגחה של מבוגר, הם בהחלט יכולים וגם חשוב שיסתדרו בעצמם. בתקופות שאבא שלי היה באורינטצייה של להבריא ולא בשאיפה להחזיר ציוד, הוא עצמו היה מעיף אותנו הביתה - באמת מיותר.

ילד זה סיפור אחר לגמרי - אין מצב לעזוב לבד. השאלה עד מתי ילד נתפס בעינינו ככזה


אני בגיל 14, מבחינת הורי, הייתי כשירה מספיק לעזור להחזיק את הבית ולשמור על אחי הצעיר, כך שוודאי שלא הייתי צריכה בייביסיטר רק כי אני בבית חולים
 
למעלה