מה אתם הייתם עושים

[iris mom of two]

יש בזה משהו

בשני האשפוזים היחידים בחיי הייתי רוב הזמן לבד, אוקי, לא לבד, עם התינוקת או התינוק החדשים, ובשבילי זה היה תענוג. אני זו שביקשתי מהבעל לעזוב. כמובן שהייתי בריאה מספיק לטפל בעצמי, ללכת לשרותים בעצמי, וכדומה.

מה שהפריע לי בעיקר בספור הזה היה זה שההורים אפילו לא התקשרו.

 

[בואו עננים]

כמובן הייתי טסה מיד ונשארת שם

וקשה לי להבין מי שלא עושה כן

אבל גם נכון שנקודת המבט היום אינה מה שהיתה פעם- ונקודת המבט פה בארץ- לא זהה לזו שבארצות אחרות

כשהייתי בת 5 (כן 5) עברתי ניתוח והייתי כחודש בבית החולים מרותקת למיטה- להורי הותר לבקר אותי , בשעת הביקור שעה אחת ביום, הייתי בחדר מלא ילדים, כולם במצבי- וכולם לבד
בישראל של שנות החמישים, כנראה שזה היה המצב.
לא זוכרת את זה כטראומה, אולי בגלל שהייתי בת קיבוץ מהלינה המשותפת- אמא שלי זוכרת את זה עד היום כסיוט.

מאידך היום באישפוזים, שלה וגם של אחרים (למזלי טפו טפו טפו לא של הילדים), אנחנו נמצאים לידה 24 שעות ביום, ואף אחד לא חושב אחרת- גם בית החולים בונה על זה שמשפחות המטופלים עוזרות, כי גם כך- הצוות הקטן לא עומד בנטל המטלות. ופעמים רבות עזרתי לחולים שהיו לבד, כי אחות שהוזעקה לא יכלה להגיע

 

[אמא של דפנה]

גם הבת שלי כשהיה מותר לה לרדת מהמיטה

ולהתחיל להסתובב גילתה בחדר הסמוך נערה גדולה ממנה בשנתיים והשתיים הפכו את המחלקה מכל הכיוונים.
תמיד כשחיפשת אותן לבדיקות אין פשוט התאדו.

אני והאמא של אותה נערה שגם שרצה במחלקה כמוני ושם היה מדובר בנערה בת 16 ישבנו ביחד בלובי או במועדונית על קפה
וחיכינו בסבלות לתפוס את הסוררות ולקחת אותן לבדיקות השונות.

ד"א היו במחלקה הזו גם אנשים מבוגרים ביותר שהיו צמודי משפחה כל הזמן ולשניה לא עזבו אותם כמו גם אנשים בגילי שגם אותם
לא עזבו הורים או האישה או הילדים.

בקיצור כשהיית מטייל בלילה במחלקה היית רואה ליד כל מיטה ישב מישהו צמוד צמוד וכך היה גם במהלך היום.

נורא מוזר לי שעוזבים חולים לנפשם ולא משנה באיזה מחלקה הם.

 

[gal-or]

ההורים שלי היו נוסעים ולא משנה באיזה חור זה

 

[shavririt]

החוצפה היתה לבנות עליכם..

שתדאגו, תלוו תקחו ותחזירו מבית החולים, כשאתם הדודים שלו.
אפילו אם הבן אומר שהוא יסתדר ולא צריך עזרה, אין מצב שהיינו משאירים אותו.
כמובן שאם יש אשפוז לכמה ימים אז לא חובה לשהות איתו 24 שעות אם מצבו יציב.
אבל כל התיאור של הנסיעות איתו ועבורו, כשהוריו בכלל לא מגיעים, מקומם ביותר.
פשוט לא יאומן.

לפני שנים ספורות כשבני שירת בבסיס דרומי מאד, הוא קיבל חום גבוה והחובשים אבחנו אנגינה.
בלי ידיעתנו הוא נשלח הביתה לבדו באוטובוס ונרדם שם עם נשק עליו,
תארו לכם כמה קל היה לגנוב ממנו את הנשק בנסיעה.
כשהוא הגיע קודח מחום והאנטיביוטיקה לא השפיעה אחרי יומיים שלושה,
לקחנו אותו בעצמנו אל בסיס קרוב אלינו ביום שישי, והרופא איבחן מחלת הנשיקה.
אילו היינו יודעים בזמן, היינו נוסעים בלי היסוס 4 שעות לכל צד כדי להביאו.

 

[פלגיה]

לסבך יותר את העסק?

מה עושים אם החיילת בטירונות בדרום, לוקחים אותה לסורוקה, והחופ"ל אומר בטלפון שאין לנו מה לבוא?
ואם זה לא היה מספיק מסובך - באותו ערב יש טקס סיום לשמיניסטית, בנוכחות הורים?

אז אני הקשבתי לחופ"ל, ונשארתי לטקס.
טעות גדולה.

 

[Simply Be]

למה טעות ? מה היה ?

 

[פלגיה]

ב"ה לא קרה כלום

אבל זה לא משנה. כאשר מישהו מגיע לחדר מיון, אסור לו להגיע לבד (וגם לא עם זר מקרי שהוא במקרה המפקדת שלו זה שבוע וחצי, והיא בת 19). גם למבוגר אסור להגיע לבד לחדר מיון. אחר כך, כשמחליטים לאשפז או לשחרר, זה כבר סיפור אחר, אבל השעות הראשונות של ההגעה למיון צריכות להיות בנוכחות אדם קרוב.

 

[r i n i]

הבן שלי כחובש נשאר 3 ימים צמוד לחייל בבי"ח

הם היו באימון בשטח והחייל התייבש כנראה והיה חשש למכת חום. הבן שלי כחובש נסע איתו לבי"ח וקיבל הוראה שהוא לא זז ממנו עד שיחליפו אותו או ישחררו את החייל.
הוא עזר בקליטה במיון ובמחלקה.
מאחר והגיעו מהשטח לא היה עליהם ארנק ולא כסף. החייל המיובש קיבל את כל השירות מביה"ח, לבן שלי הצוות ומשפחות החולים מסביב דאגו.
משפחת החייל המתייבש הגיעה למחרת מאחר והם נטולי רכב, באו לביקור, דאגו לבן שלי לאוכל ולכל מה שהיה צריך וחזרו לביתם, ככה כל יום.
אחרי שלושה ימים שיחררו את החייל הביתה. המשפחה שלו כל כך הודתה לבן שלי שקודם כל קנו לו מתנה קטנה (ספר) ונתנו לו כסף לנסיעות (הוא ממש לא ביקש ולא רצה).

לא הייתי רוצה לעמוד במבחן הזה.....

*עכשיו נזכרתי בבן דוד שלי שנפצע בלבנון לפני 30 שנה והראשון שהגיע לרמב"ם היה אבא שלי (אנחנו גרים קרוב) כי המשפחה של בן דודי היתה צריכה להגיע מירושלים והדוד שלי היה חולה מאד. אבא שלי "בילה" שעות רבות ליד בן דודי, במקום העבודה שלו ידעו על המצב של אחיו והוא קיבל אישור לצאת מהעבודה באמצע היום או להעדר כמה שצריך. שלא נדע שלא נדע שלא נדע.....