מחסור ביכולת לשוחח על דברים.
אני נמצאת בזוגיות מזה כ 3 שנים. גרושה, אם לתאומות, בן זוגי גם כן גרוש ואב לשניים. אני ובן זוגי מתגוררים יחד וחיים במשותף לגמרי (עובדים באותו משרד). אני צעירה ממנו בכ-12 שנים. במשך כל הזוגיות שלנו מעולם לא הייתה לנו את היכולת לשוחח, לשבת ובאמת לדבר על דברים שמפריעים לנו, על דרכים לשיפור הזוגיות, על הדברים הרציניים באמת. אני מרגישה שאנחנו סוג של חולקים דירה, מיטה וילדים. אהבה יש, אבל אין פרטנר לצרכים. אין כתף תומכת. מכירים את הסרטים הרומנטיים שבהם הזוג יושב לדבר על דברים, סתם לארוחת בוקר וכאלה. אז ככה אני רוצה. הבעיה היא שבן זוגי לא ממש הטיפוס שיודע/אוהב/מסוגל לשבת לשיחות על מטרות, רגשות ותחושות. וזה מתסכל אותי נורא, אני טיפוס שכן זקוקה לשיחה, לתמיכה ועידוד. אנחנו תושבי הדרום, אז עקב המצב הביטחוני נשארתי בבית עם הילדים, הבנים שלו מתגוררים במושב עם גרושתו ואין להם מיגון, אז הם שהו אצלינו חודש שלם!! חודש שלם שאני יושבת עם ארבעה ילדים מגיל 5-12 ולא הולכת לעבודה, מבטלת לגמרי את עצמי בזמן שבן זוגי כן יוצא לעבודה וכן מנהל שגרת חיים רגילה. אז המצב שיגע אותי אבל לא היה לי למי לפנות, נאלצתי לבלוע ולשתוק ולהתמודד פשוט לבד עם עצמי. תחילתו של ויכוח הכי קטן, בן זוגי פשוט קם ומתעלם לחלוטין- שתיקה רןעמת והוא מתעסק בעניניו. אין פתירת בעיות, אין לסיים ויכוח עם תוצאה או הבנה. כלום. הכל פשוט נתקע. וזה כל כך מתסכל, הבעיה הכי גדולה היא שאני לא יודעת איך לגשת לזה, איך לדבר איתו, איך לפתוח דברים, אני לא אלופה בלהתבטא מילולית, רק בכתב אני יודעת להסביר את עצמי בדרך שלא תגרום לי להצטער שהתחלתי. וכשאני מנסה להסביר לו מה הבעיה בהודעות, איך שהוא אני תמיד יוצאת אשמה, או לא בסדר, או מגזימה. ולו אין שום רצון או יכולת לנסות ולהבין. האמת שזה מתסכל אותי נורא ואני פשוט מתפתה להרים ידיים, כן אני יודעת שבחוץ אין דברים טובים יותר, ושנוח לי איתו בסך הכל, מאוד נוח, וישנו ההרגל... אבל זוגיות לא אמורה להיות עניין של להעביר כל יום ליום אחר שנראה אותו הדבר. הצעתי טיפול זוגי והוא צחק ולא הבין במה אנחנו צריכים לטפל, לא הצלחתי להסביר, לא הצלחתי להניח את האצבע על בעיה אחת ספציפית, משום שהכל כבר לוואי של בעיית התקשורת.
מקווה שלא חפרתי יותר מידיי.. זקוקה נואשות אם לא לעצה אז לפחות לתמיכה. ערב טוב
אני נמצאת בזוגיות מזה כ 3 שנים. גרושה, אם לתאומות, בן זוגי גם כן גרוש ואב לשניים. אני ובן זוגי מתגוררים יחד וחיים במשותף לגמרי (עובדים באותו משרד). אני צעירה ממנו בכ-12 שנים. במשך כל הזוגיות שלנו מעולם לא הייתה לנו את היכולת לשוחח, לשבת ובאמת לדבר על דברים שמפריעים לנו, על דרכים לשיפור הזוגיות, על הדברים הרציניים באמת. אני מרגישה שאנחנו סוג של חולקים דירה, מיטה וילדים. אהבה יש, אבל אין פרטנר לצרכים. אין כתף תומכת. מכירים את הסרטים הרומנטיים שבהם הזוג יושב לדבר על דברים, סתם לארוחת בוקר וכאלה. אז ככה אני רוצה. הבעיה היא שבן זוגי לא ממש הטיפוס שיודע/אוהב/מסוגל לשבת לשיחות על מטרות, רגשות ותחושות. וזה מתסכל אותי נורא, אני טיפוס שכן זקוקה לשיחה, לתמיכה ועידוד. אנחנו תושבי הדרום, אז עקב המצב הביטחוני נשארתי בבית עם הילדים, הבנים שלו מתגוררים במושב עם גרושתו ואין להם מיגון, אז הם שהו אצלינו חודש שלם!! חודש שלם שאני יושבת עם ארבעה ילדים מגיל 5-12 ולא הולכת לעבודה, מבטלת לגמרי את עצמי בזמן שבן זוגי כן יוצא לעבודה וכן מנהל שגרת חיים רגילה. אז המצב שיגע אותי אבל לא היה לי למי לפנות, נאלצתי לבלוע ולשתוק ולהתמודד פשוט לבד עם עצמי. תחילתו של ויכוח הכי קטן, בן זוגי פשוט קם ומתעלם לחלוטין- שתיקה רןעמת והוא מתעסק בעניניו. אין פתירת בעיות, אין לסיים ויכוח עם תוצאה או הבנה. כלום. הכל פשוט נתקע. וזה כל כך מתסכל, הבעיה הכי גדולה היא שאני לא יודעת איך לגשת לזה, איך לדבר איתו, איך לפתוח דברים, אני לא אלופה בלהתבטא מילולית, רק בכתב אני יודעת להסביר את עצמי בדרך שלא תגרום לי להצטער שהתחלתי. וכשאני מנסה להסביר לו מה הבעיה בהודעות, איך שהוא אני תמיד יוצאת אשמה, או לא בסדר, או מגזימה. ולו אין שום רצון או יכולת לנסות ולהבין. האמת שזה מתסכל אותי נורא ואני פשוט מתפתה להרים ידיים, כן אני יודעת שבחוץ אין דברים טובים יותר, ושנוח לי איתו בסך הכל, מאוד נוח, וישנו ההרגל... אבל זוגיות לא אמורה להיות עניין של להעביר כל יום ליום אחר שנראה אותו הדבר. הצעתי טיפול זוגי והוא צחק ולא הבין במה אנחנו צריכים לטפל, לא הצלחתי להסביר, לא הצלחתי להניח את האצבע על בעיה אחת ספציפית, משום שהכל כבר לוואי של בעיית התקשורת.
מקווה שלא חפרתי יותר מידיי.. זקוקה נואשות אם לא לעצה אז לפחות לתמיכה. ערב טוב
