שתי תופעות מנוגדות (?)
בילדותי לא ממש חשתי יוצאת דופן לעומת כולם. כלומר בגיל שלוש הקראתי לשאר הילדים בגן ספרים ובכיתה א' קראתי מעריב לנוער מתחת לשולחן בזמן השיעורים, אבל כמו שביסודי כל אחד קיבל תיוג 'מלך הכיתה' 'מלכת הכיתה' 'הליצן' וגו', אז אני הייתי ה'תלמידה הטובה'. פשוט היה לי קל יותר מאחרים ללמוד, (עלי לציין במאמר מוסגר שיש לי הפרעות ריכוז וקוצים מנטלים ב"ישבן" ומאוד קשה לי להכריח את עצמי להתחיל ללמוד עד עצם היום הזה, הרבה יותר קל לי לעשות כמה דברים במקביל, למשל לשבת בשיעור ולקרוא ספר, או לעבוד על שבעה חלונות במקביל באינטרנט. לשבת ולהתרכז קשה לי מאוד) אבל לאחרים היה יותר קל לרוץ, או שהם נראו יותר טוב בבגדים צמודים או שהם רקדו יותר יפה או וואטאבר. זה היה היתרון היחסי שלי, ולא הרגשתי (חוץ מכמה חודשים בכיתה ז' בעקבות מרד הנפילים של אן ראנד ששיבש לי קצת ת'מחשבה אבל זה עבר מהר מאוד) 'עליונה' על מישהו בשל זה שאני קולטת ומבינה מהר יותר. מכיתת המחוננים עצמה ברחתי אחרי שנה, כי הרגשתי שם שמעצימים תכונה אחת שלי, ושכל השאר נראים דווקא מרוצים מזה, כולם נשארו בכיתה לפתור עוד תרגיל במתמטיקה במקום לשחק בחצר, ואיך שהוא נתפסו בעיני כ'מאוד חושבים ת'עצמם'. דווקא בבגרותי, אני נתקלת בתופעה מנוגדת. לתפיסתי חשבתי שאני מתחברת לא/נשים בלי לעשות איזה סינון אי קיו מוקדם, עד שלפני כשנתיים היה דיון בפורום שלי על מחוננים/ות ובעקבות הדיון (שחשף שרוב הכותבות אצלי בפורום פמיניזם, לפחות באותו זמן, אובחנו כמחוננות) והתדהמה שלי באוזני ידידות/ים וחברות/ים שהנושא הזה בכלל לא עלה איתם קודם לכן, התברר לי שכל חברי הקרובים מחוננים (למרות שזה לא היה ISSUE ולא עלה קודם) וגם בקרב הידידים/ות זה למעלה מתשעים אחוז. אני מכירה בכך שסביר להניח שזה לא צירוף מקרים מדהים (במיוחד שהתחברתי לאנשים על רקע מגוון פעילויות שמעורבת בהם, ולא פעילות אינטנסיבית בסניף המקומי של מנזה), ולכן מוזר לי וקשה לי לתפוס את זה. המשמעויות נראות לי עצובות מדי.
