ומהיכן מקור הבעיה לדעתך?
שניהם דוחים אחד את השני
אבל הוא לא מתלונן על חברת הממוצעים
הבעיה היא לא המחוננות
ועוד בעיה במחונן-הבעיה היא לא המחוננות
הבעיה היא השחצנות, הגאוותנות שלצערי מצוייה כמעט בכל מחונן... אני מכירה המון מחוננים (למדתי במרכז מחוננים פעם בשבוע) וכל אחד שם מרגיש כאילו הוא מלך העולםזה מגעיל ברמה עולמיתאתם הורים, אולי תנסו לשיםולהעיר לילד שלכםז"א... יש לי חברה שאמא שלה כל הזמן מעירה לה על זה ולפי דעתי זה סבבה... אולי היא נעלבת בהתחלה, אבל אח"כ היא פי שמונה יותר מרוסנת... ואני יודעת שיש כאן גם מחוננים, תשימומה אתם אומרים... אני אתן לכם דוגמא: שואלים אותי למה אני לא נמצאת פעם בשבוע בביצפראז אני עונה לא משנה, אני נוסעת ביום הזה... שואלים את חברה שליאההההאני לומדת במרכז למחונניםאז אולי תחשבו שזה שיא התמימות... אבל זה לאכי בלי לשיםבכלל אומרים את זה בשמץ של שחצנות. אז סבבה, אתם לא צריכים להתבייש ולהסתיר את זה שאתם מחוננים, כאילו... זאת מתנה נפלאה מאיזה בחינה, אבל לא צריך להשוויץ. עוד דוגמא: יש בחינה שכל הכיתה נכשלת בה חוץ מהמחוננים ועוד כמה חרשניםאז את רואה שחלק מהמחוננים אומרים "מה הבעיהזה היה ממש קלאני לא מבין/ה איך נכשלת" כאילו... אני חכמה ואתה טיפש! זה מגעיל!!! אחת הבעיות שלי הייתה שלפני שאובחנתי כמחוננת לא הייתי נכנסת לשיעורים וכמו רוב המחוננים... ציונים בשמיים... אבל שהיו מחלקים מבחנים הייתי מסתירה את המבחן בתיק ולא אומרת לאפ'חד מה התוצאה בגלל שהחברה הכי טובה שלי הייתה נכשלת למרות שהיא הייתה ושה ש.ב, עבודות והיא הייתה בכל השיעורים וכ'ו... לא יודעת, שהייתי קטנה זה היה נראה לי לא פיי'ר... אז מה שקרה זה שכולם חשבו שנכשלתי בכל הבחינות שלי (ועם התעודה הייתי עושה אותו דבר...) ואז היו ת'מבחנים בכיתה ג'... והפלא ופלא... עברתי את שניהםוילדים מטבעם הם קנאים (ולא רק ילדים...) ותתפלאו היה תקופה שאפילו עשו עליי חרםזה היה התקופה הכי חרא בחיים שלי... כאילו... מה כבר עשיתיעברתי מבחןהיום- למדתי לקחים ענקים מהתקופה הזאת... ו... אני לא אשקר לכם למרות שאני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן) הביטחון העצמי שלי... מתחת לאדמה! החברות המחוננות שלי (שלמדו איתי ביסודי) נשארו אותם שוויצריות ו... מה לעשות, המצב החברתי שלהם לא בשמים... אח"כ הם מתלוננות... אבל מצופה מהצד... חבר'ה- כל המחוננים שאני מכירה אישית... כמו שאמרתי בהתחלה... שוויצרים בשמייםאח"כ שלא יתלוננו שהם בודדים
חחחועוד בעיה במחונן-
שמחונן מעדיף ספר/מחשב על פני חברים בשר ודם... אותי חברה שלי גוררת מהמחשב בכוח (מזל שאני בפנימיה...) ושאני קוראת כולם יודעים שאסור להפריע לי...
אני לא מסכימה עם הכלהבעיה היא לא המחוננות
הבעיה היא השחצנות, הגאוותנות שלצערי מצוייה כמעט בכל מחונן... אני מכירה המון מחוננים (למדתי במרכז מחוננים פעם בשבוע) וכל אחד שם מרגיש כאילו הוא מלך העולםזה מגעיל ברמה עולמיתאתם הורים, אולי תנסו לשיםולהעיר לילד שלכםז"א... יש לי חברה שאמא שלה כל הזמן מעירה לה על זה ולפי דעתי זה סבבה... אולי היא נעלבת בהתחלה, אבל אח"כ היא פי שמונה יותר מרוסנת... ואני יודעת שיש כאן גם מחוננים, תשימומה אתם אומרים... אני אתן לכם דוגמא: שואלים אותי למה אני לא נמצאת פעם בשבוע בביצפראז אני עונה לא משנה, אני נוסעת ביום הזה... שואלים את חברה שליאההההאני לומדת במרכז למחונניםאז אולי תחשבו שזה שיא התמימות... אבל זה לאכי בלי לשיםבכלל אומרים את זה בשמץ של שחצנות. אז סבבה, אתם לא צריכים להתבייש ולהסתיר את זה שאתם מחוננים, כאילו... זאת מתנה נפלאה מאיזה בחינה, אבל לא צריך להשוויץ. עוד דוגמא: יש בחינה שכל הכיתה נכשלת בה חוץ מהמחוננים ועוד כמה חרשניםאז את רואה שחלק מהמחוננים אומרים "מה הבעיהזה היה ממש קלאני לא מבין/ה איך נכשלת" כאילו... אני חכמה ואתה טיפש! זה מגעיל!!! אחת הבעיות שלי הייתה שלפני שאובחנתי כמחוננת לא הייתי נכנסת לשיעורים וכמו רוב המחוננים... ציונים בשמיים... אבל שהיו מחלקים מבחנים הייתי מסתירה את המבחן בתיק ולא אומרת לאפ'חד מה התוצאה בגלל שהחברה הכי טובה שלי הייתה נכשלת למרות שהיא הייתה ושה ש.ב, עבודות והיא הייתה בכל השיעורים וכ'ו... לא יודעת, שהייתי קטנה זה היה נראה לי לא פיי'ר... אז מה שקרה זה שכולם חשבו שנכשלתי בכל הבחינות שלי (ועם התעודה הייתי עושה אותו דבר...) ואז היו ת'מבחנים בכיתה ג'... והפלא ופלא... עברתי את שניהםוילדים מטבעם הם קנאים (ולא רק ילדים...) ותתפלאו היה תקופה שאפילו עשו עליי חרםזה היה התקופה הכי חרא בחיים שלי... כאילו... מה כבר עשיתיעברתי מבחןהיום- למדתי לקחים ענקים מהתקופה הזאת... ו... אני לא אשקר לכם למרות שאני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן) הביטחון העצמי שלי... מתחת לאדמה! החברות המחוננות שלי (שלמדו איתי ביסודי) נשארו אותם שוויצריות ו... מה לעשות, המצב החברתי שלהם לא בשמים... אח"כ הם מתלוננות... אבל מצופה מהצד... חבר'ה- כל המחוננים שאני מכירה אישית... כמו שאמרתי בהתחלה... שוויצרים בשמייםאח"כ שלא יתלוננו שהם בודדים
אממממ...אני לא מסכימה עם הכל
את צודקת בחלק ממה שאמרת. יש הרבה מחוננים כאלה, נכון, הרבה משתחצנים לפעמים. אבל יש הרבה שהם לא כאלה. אני מסכימה שמישהו אומר "זה היה קל איך נכשלתם?" נקרא השתחצנות ואני מחשיבה את זה גם להתנשאות ולדעתי זה באמת לא יפה. אני אישית לא משתחצנת עם הציונים, אבל גם להחביא אותם נשמע קיצוני מידי. אם שואלים אותי אני אומרת את הציון, לפעמים שלא אומרים את הציון זה גם מעליב, אנשים יכולים לחשוב "אני תמיד מראה לה את הציונים שלי והיא לא מראה לי" זה גם יוצר הרגשה של סנוביות. המסקנה: צריך לדעת לאזן בין הדברים, לא צריך לתלהב ולהשוויץ, אבל גם לא צריך להיות ההפך הגמור. צריך להתחשב באנשים אחרים, אבל לא לגרום לאחרים להרגיש עליונים מעלייך. אם יבוא אלי מישהו ויגיד לי "קיבלתי 98, יא יא יא, כמה את?" אני אגיד לו כל הכבוד, אבל אם הוא יתחיל להתלהב וישאל אותי כמה קיבלתי, אני לא אהסס להגיד לו את הציון שלי בקול (במידה והציון הוא 100) זה לא נעשה מתוך התלהבות, זה נעשה במטרה ולדכא התלהבות של מישהו אחר.
אוקייאממממ...
אני הייתי "קיצונית" פעם מסיבות אחרות ועכשיו אני "קיצונית" מהסיבה הפשוטה ש...אני מפחדת. ז"א... אני נשארתי אותו דבר... פעם ב... נכנסת לשיעורים ועדיין הציונים שלי... אז כמו שאמרתי- אנשים הם קנאים במיוחד בחברה שלי (שזה חברה ממוצעת לחלוטין, נכון לעכשיו אני מחוננת אחת בכיתה... ואנחנו חברה מאוד מאוד מאוד תחרותית) ולהיות קנאי זה דבר מסוכן. למזלי אפ'עם לא הייתי צריכה לקנא במישהו בגלל ציונים, וגם אם הייתי "צריכה" אני לא חושבת שהייתי מקנאה... כי אחרי הכל... זה רק ציון והרבה יותר חשוב שתצא בנאדם חיובי מאשר בנאדם עם ציון 100. אפ'חד לא יודע בכיתה שאני מחוננת (חוץ משתי בנות שלמדו איתי ביסודי) כי אני לא טורחת להגיד, או- יותר נכון לומד-אני לא משתחצנת בזה. אז ביג דילאני מחוננתמה זה אמור להזיז... מבחינתם אני סתם אחת חכמה. יש לי חברה שכל הזמן אומרת לי: "וואו, מיטל! את מפחידה אותי! איך את יודעת את כל זה? את ממש גאון!" וזה בזה מסתכם העניין. אני מעדיפה להיות "חכמה" מאשר להיות "מחוננת" כי לפי דעתי שבנאדם מגדיר את עצמו מחונן בחברה ממוצעת הוא סתם מנסה (אפילו בלי לשים) להיות מעל כולם. כי כשבנאדם אומר "אני מחונן" הוא לא אומר "אני מחונן" הוא אומר "אני מחונן ואתה לא." אז אני חכמה, מה אכפת לי? למה אני צריכה להדביק עלי תוית מחוננת? אז מה? אני מחוננת? יופי לי! כיף לי! אני אנצל/לא אנצל את זה (תלוי בהחלטתי) מה אני צריכה לשתף את העולם בזה שאני מחוננתוהדגשתי ת'משפט שהדגשתי בשביל לשאול אותכם: "למה לעזאזל אומרים "אני מחונן" כי מה? בכל חברה יש ת'חכמים, ויש ת'חכמים פחות, יש כאלו שזה מצליח להם, ויש כאלו ש... מה לעשות- לא! אתם מסכימים אתי שבנאדם אומר "אני מחונן" הוא מעלה את עצמו מעל כולם?" (ולא משנה כמה אתה מעל כולם! אתה לא צריך להתגאות בזה! ענווה היא אחת התכונות הכי חשובות בבנאדם!)
ברור שזה קשור בסיטואציה...
כמה דברים
שחצנות אצל מחונניםהבעיה היא לא המחוננות
הבעיה היא השחצנות, הגאוותנות שלצערי מצוייה כמעט בכל מחונן... אני מכירה המון מחוננים (למדתי במרכז מחוננים פעם בשבוע) וכל אחד שם מרגיש כאילו הוא מלך העולםזה מגעיל ברמה עולמיתאתם הורים, אולי תנסו לשיםולהעיר לילד שלכםז"א... יש לי חברה שאמא שלה כל הזמן מעירה לה על זה ולפי דעתי זה סבבה... אולי היא נעלבת בהתחלה, אבל אח"כ היא פי שמונה יותר מרוסנת... ואני יודעת שיש כאן גם מחוננים, תשימומה אתם אומרים... אני אתן לכם דוגמא: שואלים אותי למה אני לא נמצאת פעם בשבוע בביצפראז אני עונה לא משנה, אני נוסעת ביום הזה... שואלים את חברה שליאההההאני לומדת במרכז למחונניםאז אולי תחשבו שזה שיא התמימות... אבל זה לאכי בלי לשיםבכלל אומרים את זה בשמץ של שחצנות. אז סבבה, אתם לא צריכים להתבייש ולהסתיר את זה שאתם מחוננים, כאילו... זאת מתנה נפלאה מאיזה בחינה, אבל לא צריך להשוויץ. עוד דוגמא: יש בחינה שכל הכיתה נכשלת בה חוץ מהמחוננים ועוד כמה חרשניםאז את רואה שחלק מהמחוננים אומרים "מה הבעיהזה היה ממש קלאני לא מבין/ה איך נכשלת" כאילו... אני חכמה ואתה טיפש! זה מגעיל!!! אחת הבעיות שלי הייתה שלפני שאובחנתי כמחוננת לא הייתי נכנסת לשיעורים וכמו רוב המחוננים... ציונים בשמיים... אבל שהיו מחלקים מבחנים הייתי מסתירה את המבחן בתיק ולא אומרת לאפ'חד מה התוצאה בגלל שהחברה הכי טובה שלי הייתה נכשלת למרות שהיא הייתה ושה ש.ב, עבודות והיא הייתה בכל השיעורים וכ'ו... לא יודעת, שהייתי קטנה זה היה נראה לי לא פיי'ר... אז מה שקרה זה שכולם חשבו שנכשלתי בכל הבחינות שלי (ועם התעודה הייתי עושה אותו דבר...) ואז היו ת'מבחנים בכיתה ג'... והפלא ופלא... עברתי את שניהםוילדים מטבעם הם קנאים (ולא רק ילדים...) ותתפלאו היה תקופה שאפילו עשו עליי חרםזה היה התקופה הכי חרא בחיים שלי... כאילו... מה כבר עשיתיעברתי מבחןהיום- למדתי לקחים ענקים מהתקופה הזאת... ו... אני לא אשקר לכם למרות שאני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן) הביטחון העצמי שלי... מתחת לאדמה! החברות המחוננות שלי (שלמדו איתי ביסודי) נשארו אותם שוויצריות ו... מה לעשות, המצב החברתי שלהם לא בשמים... אח"כ הם מתלוננות... אבל מצופה מהצד... חבר'ה- כל המחוננים שאני מכירה אישית... כמו שאמרתי בהתחלה... שוויצרים בשמייםאח"כ שלא יתלוננו שהם בודדים
לנועה לביא ולמי שכתב את זה)
עיניים שלי כפרה נ-ש-מ-ה
הבעיה היא לא המחוננות
הבעיה היא השחצנות, הגאוותנות שלצערי מצוייה כמעט בכל מחונן... אני מכירה המון מחוננים (למדתי במרכז מחוננים פעם בשבוע) וכל אחד שם מרגיש כאילו הוא מלך העולםזה מגעיל ברמה עולמיתאתם הורים, אולי תנסו לשיםולהעיר לילד שלכםז"א... יש לי חברה שאמא שלה כל הזמן מעירה לה על זה ולפי דעתי זה סבבה... אולי היא נעלבת בהתחלה, אבל אח"כ היא פי שמונה יותר מרוסנת... ואני יודעת שיש כאן גם מחוננים, תשימומה אתם אומרים... אני אתן לכם דוגמא: שואלים אותי למה אני לא נמצאת פעם בשבוע בביצפראז אני עונה לא משנה, אני נוסעת ביום הזה... שואלים את חברה שליאההההאני לומדת במרכז למחונניםאז אולי תחשבו שזה שיא התמימות... אבל זה לאכי בלי לשיםבכלל אומרים את זה בשמץ של שחצנות. אז סבבה, אתם לא צריכים להתבייש ולהסתיר את זה שאתם מחוננים, כאילו... זאת מתנה נפלאה מאיזה בחינה, אבל לא צריך להשוויץ. עוד דוגמא: יש בחינה שכל הכיתה נכשלת בה חוץ מהמחוננים ועוד כמה חרשניםאז את רואה שחלק מהמחוננים אומרים "מה הבעיהזה היה ממש קלאני לא מבין/ה איך נכשלת" כאילו... אני חכמה ואתה טיפש! זה מגעיל!!! אחת הבעיות שלי הייתה שלפני שאובחנתי כמחוננת לא הייתי נכנסת לשיעורים וכמו רוב המחוננים... ציונים בשמיים... אבל שהיו מחלקים מבחנים הייתי מסתירה את המבחן בתיק ולא אומרת לאפ'חד מה התוצאה בגלל שהחברה הכי טובה שלי הייתה נכשלת למרות שהיא הייתה ושה ש.ב, עבודות והיא הייתה בכל השיעורים וכ'ו... לא יודעת, שהייתי קטנה זה היה נראה לי לא פיי'ר... אז מה שקרה זה שכולם חשבו שנכשלתי בכל הבחינות שלי (ועם התעודה הייתי עושה אותו דבר...) ואז היו ת'מבחנים בכיתה ג'... והפלא ופלא... עברתי את שניהםוילדים מטבעם הם קנאים (ולא רק ילדים...) ותתפלאו היה תקופה שאפילו עשו עליי חרםזה היה התקופה הכי חרא בחיים שלי... כאילו... מה כבר עשיתיעברתי מבחןהיום- למדתי לקחים ענקים מהתקופה הזאת... ו... אני לא אשקר לכם למרות שאני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן) הביטחון העצמי שלי... מתחת לאדמה! החברות המחוננות שלי (שלמדו איתי ביסודי) נשארו אותם שוויצריות ו... מה לעשות, המצב החברתי שלהם לא בשמים... אח"כ הם מתלוננות... אבל מצופה מהצד... חבר'ה- כל המחוננים שאני מכירה אישית... כמו שאמרתי בהתחלה... שוויצרים בשמייםאח"כ שלא יתלוננו שהם בודדים
מ-ס-כ-י-מ-ה ~!~
בחיי שאני לא מבין למה משפט כמו "אני לומדת במרכז למחוננים!" שונה ממשפט כמו "...אני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן)". זה ששמת את הסוגריים האלו הופך את מה שאת אמרת לשונה ממה שחברה שלך אמרה? אם את מגדירה את הסוג הזה של משפטים בתור שחצנות, אז אני חושב שגם הסוגריים לא ימנעו ממשפט כזה להפוך ללא שחצן. לעומת זאת, אם את לא מחשיבה את זה לשחצנות (כמוני למשל), זה ממש לא משנה. לדעתי משפט כמו "אני לומדת במרכז למחוננים" הוא לא שחצני בכלל. היא תיארה את האמת, ואם בנאדם נפגע אישית ממשפט כזה, יכול להיות שיש לו בעייה חברתית מסויימת. היא לא אמרה שהיא יותר חכמה ממישהו אחר, וזה בקושי מרומז במשפט. נ.ב. אני חדש בפורום הזה, נעים להכיר
אבל למה להסתתר?הבעיה היא לא המחוננות
הבעיה היא השחצנות, הגאוותנות שלצערי מצוייה כמעט בכל מחונן... אני מכירה המון מחוננים (למדתי במרכז מחוננים פעם בשבוע) וכל אחד שם מרגיש כאילו הוא מלך העולםזה מגעיל ברמה עולמיתאתם הורים, אולי תנסו לשיםולהעיר לילד שלכםז"א... יש לי חברה שאמא שלה כל הזמן מעירה לה על זה ולפי דעתי זה סבבה... אולי היא נעלבת בהתחלה, אבל אח"כ היא פי שמונה יותר מרוסנת... ואני יודעת שיש כאן גם מחוננים, תשימומה אתם אומרים... אני אתן לכם דוגמא: שואלים אותי למה אני לא נמצאת פעם בשבוע בביצפראז אני עונה לא משנה, אני נוסעת ביום הזה... שואלים את חברה שליאההההאני לומדת במרכז למחונניםאז אולי תחשבו שזה שיא התמימות... אבל זה לאכי בלי לשיםבכלל אומרים את זה בשמץ של שחצנות. אז סבבה, אתם לא צריכים להתבייש ולהסתיר את זה שאתם מחוננים, כאילו... זאת מתנה נפלאה מאיזה בחינה, אבל לא צריך להשוויץ. עוד דוגמא: יש בחינה שכל הכיתה נכשלת בה חוץ מהמחוננים ועוד כמה חרשניםאז את רואה שחלק מהמחוננים אומרים "מה הבעיהזה היה ממש קלאני לא מבין/ה איך נכשלת" כאילו... אני חכמה ואתה טיפש! זה מגעיל!!! אחת הבעיות שלי הייתה שלפני שאובחנתי כמחוננת לא הייתי נכנסת לשיעורים וכמו רוב המחוננים... ציונים בשמיים... אבל שהיו מחלקים מבחנים הייתי מסתירה את המבחן בתיק ולא אומרת לאפ'חד מה התוצאה בגלל שהחברה הכי טובה שלי הייתה נכשלת למרות שהיא הייתה ושה ש.ב, עבודות והיא הייתה בכל השיעורים וכ'ו... לא יודעת, שהייתי קטנה זה היה נראה לי לא פיי'ר... אז מה שקרה זה שכולם חשבו שנכשלתי בכל הבחינות שלי (ועם התעודה הייתי עושה אותו דבר...) ואז היו ת'מבחנים בכיתה ג'... והפלא ופלא... עברתי את שניהםוילדים מטבעם הם קנאים (ולא רק ילדים...) ותתפלאו היה תקופה שאפילו עשו עליי חרםזה היה התקופה הכי חרא בחיים שלי... כאילו... מה כבר עשיתיעברתי מבחןהיום- למדתי לקחים ענקים מהתקופה הזאת... ו... אני לא אשקר לכם למרות שאני אחת הבנות הכי מקובלות בכיתה (בלי להשתחצן) הביטחון העצמי שלי... מתחת לאדמה! החברות המחוננות שלי (שלמדו איתי ביסודי) נשארו אותם שוויצריות ו... מה לעשות, המצב החברתי שלהם לא בשמים... אח"כ הם מתלוננות... אבל מצופה מהצד... חבר'ה- כל המחוננים שאני מכירה אישית... כמו שאמרתי בהתחלה... שוויצרים בשמייםאח"כ שלא יתלוננו שהם בודדים
מסכים איתךעל IQ ו-EQ
שלום, כילד, ועכשיו כמתבגר מחונן, שמתי לב לתופעות רבות שעליהן אני קורא עכשיו בפורום הזה. שמעתי באחרונה על תיאורית ה-eq, האינטיליגציה הרגשית, ולמרבה הפלא, זה דווקא נשמע לי הגיוני... קצת רקע על עצמי- אני לומד בכיתת מחוננים בפ"ת מכיתה ג' (כיום ט'), ומתכנן להישאר ככה עד סוף התיכון. ביסודי (גם בתוך הכיתה) הייתי מהתלמידים שהתייחסו למבחנים באמת כ"דפי עבודה עם ציון", אבל עדיין שמרו על שורת מאיות, וגם בחטיבה אני שומר על רמת ה-90-95 בלי מאמץ מיוחד מדי... עכשיו, למה אני בעצם כותב את ההודעה הזאת? אני מתייחס למעבר אל הכיתה שלי כאל ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי, ועדיין, גם אני בהחלט מרגיש (או לפחות הרגשתי) את תופעת הבדידות, זו שלפעמים היא מאוד בלתי מוסברת, שהרבה מחוננים מדווחים עליה, במיוחד בטווח הגילאים שלי. נתחיל מזה שהמעבר לכיתה הזו די הגביל את הטווח החברתי שלי, במשך 5-6 שנים הייתי בעיקר באותה המסגרת החברתית של 28 ילדים, 20 בנים ושמונה בנות (סיוט בפני עצמו), ולא כ"כ היה לי קשר עם "אנשים חיצוניים". אבל ככל שהתבגרתי שמתי לב שבעצם, הקשר ביני לבין האחרים... די מתרופף... המצב הגיע עד לכדי כך שהיום אני מעריך שלא הייתי מרגיש בהרבה הבדל, להיפך, אולי המצב היה אפילו יותר טוב, אם מכל הכיתה היו משאירים רק 5 בנים כולל אותי ועוד 6 מהבנות (שימו לב לזה באחוזים. היחסים, לפחות בעיני, מדהימים ממש!). פשוט... אין לי על מה לדבר איתם... עם כל חודש אני רק רואה עד כמה הם ילדותיים (ובמובן הרע. ילדותיות בפני עצמה, כשיודעים איך לשלב אותה, היא דבר לא כ"כ רע... אפילו די חמוד) ורדודים יותר ויותר... באופן שדי הפליא אותי בזמנו, יצא שאלה שאני מתחבר אליהם הם אלה שנוטים להיות בפסגת סולם הציונים, למרות שזה אף פעם לא היה אפילו שיקול בסדרי העדיפויות שלי בהקשר של עם מי להתחבר... אח"כ, נכנסתי בתחילת שנת הלימודים הזאת, די במקרה, אבל זו באמת הייתה התרחשות מאוד מאוד ממוזלת, לתנועת נוער. שם מצאתי מסגרת חברתית שהתאמתי אליה כמו ככפה ליד, ואנשים באמת טובים, מצחיקים, מעט הזויים, שכאילו התחברתי אליהם מיידית. סימן "אזהרה" קטן- רובם מבוגרים ממני. באותו זמן בערך גם התחילה החשיפה ה"טורבו" שלי לאינטרנט. ביליתי מול המסך המון כבר מילדות, אבל עד לשנה האחרונה, זה כמעט תמיד היה מסך הטלויזיה, או תקוע מול משחק מחשב ליחיד. מאז אני מבלה כמעט את כל זמן המסך שלי באינטרנט, בתקשורת עם אנשים אחרים, הפעם מכל הגילאים, גדולים וקטנים ממני. רק מה, כל האנשים שבאמת התחברתי אליהם גם בשיחות אישיות (באייסי, לדוגמא) באו מפורומים ואתרים חמים ותומכים שהכרתי, שיצרו מסגרת חברית מאוד בין רוב, אם לא כל, המשתתפים בהם. מסגרת שדווקא די חסרה לי, היא השכבה שלי בביה"ס, אבל בשנה האחרונה גם שמתי לב לזה שילדים מהכיתה שלי, שהייתה (ועדיין, גם אם פחות) כיתה מאוד מאוד מסוגרת בעצמה, התחילו להיפתח לאנשים בודדים מהשכבה. ורוצים שאני אגלה לכם דבר מעניין? רוב רובם המכריע של האנשים האלה, הם מחבורת ה-11 שאליהם אני באמת מחובר בכיתה שלי. מקריות? גם אני חשבתי ככה... ואני מסתכל בציפייה עצומה לעבר השנה הבאה והמעבר לתיכון, שבו באופן מסורתי כיתות המחוננים נפתחות הרבה יותר לביה"ס בכלליות ולתלמידים ה"רגילים" והמחוננים מתחברים אליהם הרבה יותר בקלות. לא הייתי טורח לציין את כל המקרים האלו, אלמלא חוט מקשר אחד בין כל הדוגמאות- ה-EQ. כמו שמדד האייקיו מודד את היכולת האינטלקטואלית של אנשים, בשנים האחרונות מתפתחת ההכרה במדד נוסף, האיקיו, של היכולות האמוציונליות וכל מרכיבי האישיות שבאמת מביאים את הבנאדם למצות את הפוטנציאל שלו. (אני מניח שרובכם, בוודאי מי שעוסק בתחום, מבין בזה גם יותר ממני, רק הבהרה קצרה למי שעדיין לא שמע על המונח). ומה הקשר? מהכיתה שלי, אני יותר מתחבר לאלה שמוטים להצליח בלימודים... למה בעצם? הרי לכולנו יש פוטנציאל דומה... אייקיו דומה... בטח ובטח כשזה מגיע רק להצלחה בלימודים "פורמליים". אז מה בעצם מפריד בין המצליחים יותר לבין אלה ש... פחות? יכולות ההתמדה, האירגון, המשמעת העצמית וכו'. כולן מתקשרות לאיקיו גבוה. בתנועה אני מתחבר יותר דווקא אל המבוגרים יותר? ובכן, בניגוד לאייקיו, שנשאר קבוע יחסית לאורך השנים, האיקיו בהחלט מתפתח עם ההתבגרות של הבנאדם, ולכן- הם בגילאים גבוהים יותר? איקיו מפותח יותר. הקשר האישי שיצרתי עם אנשים היה רק מסביבות וירטואליות תומכות, חבריות וחמות? בסופו של דבר, את החברה יוצרים האנשים שבה... ואלה אנשים שיודעים ליצור אווירה חברתית טובה, עם סובלנות לשונה... יכולת בינאישית גבוהה. נו, ניחשתם כבר לאן אני מוביל? כמובן, האיקיו, מה אחרת? אז... למה דווקא האנשים הספיציפיים האלה הם אלו שחיפשו (ומצאו) את הקשר עם "חיצוניים"? אני מניח שמאותן הסיבות שאני מניתי- התנתקות מתמשכת מה"כיתה" ככיתה... ילדותיות ושטחיות של ילדים. רמת איקיו גבוהה, שמצד אחד גרמה להם להתנתק מהסביבה ה"טבעית", ומצד שני הפכה את רכישת החברים החדשים (שגם הוכיחו את עצמם כראויים ובוגרים יותר) לקלה יותר. ולמה דווקא בתיכון כיתת המחוננים, ככלל, נפתחת בפני השכבה? התגברות הדדית של המחוננים עצמם, ומוכנות שלהם לצאת מהביצה הקטנה שלהם, ומצד שני, גם התבגרות של לפחות חלק מהשכבה ה"רגילה" (שגם היא לא חפה מאותן הבעיות שתיארתי... בכלל לא). או בקיצור- התבגרות, עליית רמת הסובלנות, עליית היכולת לקיום תקשורת בונה והיכולת לקבל ולתת הבנה יותר טובה ועמוקה לאחרים. מישהו יכול לנחש מה הקשר? בקיצור, לדעתי הסיבה האמיתית לתחושת הבדידות הבלתי מוסברת הזו שמרגישים מחוננים רבים, בעוצמה גדולה במיוחד בתקופת החטיבה וגם בתיכון, היא העובדה שלוקחים קבוצה מצומצמת יחסית של ילדים עם אייקיו משותף אבל איקיו שונה בהחלט ותוקעים אותם במסגרת חברתית מצומצמת אחת, בלי "מפלט", או קשר אחר עם ילדים בעלי פוטנציאל שונה אבל רמת התפתחות רגשית ואישיותית דומה למדי, בגיל הילדות, מה שיוצר מצוקה בגיל מבוגר יותר דווקא בגלל החוסר הזה במספיק אנשים כדי ליצור את ההתהוות הטבעית של ה"שכבות הגיאולוגיות" בקבוצות חברתיות. (פאק, כמה פלצפנות במשפט אחד... הייתי פשוט חייב לאזן...)
שתי תופעות מנוגדות (?)על IQ ו-EQ
שלום, כילד, ועכשיו כמתבגר מחונן, שמתי לב לתופעות רבות שעליהן אני קורא עכשיו בפורום הזה. שמעתי באחרונה על תיאורית ה-eq, האינטיליגציה הרגשית, ולמרבה הפלא, זה דווקא נשמע לי הגיוני... קצת רקע על עצמי- אני לומד בכיתת מחוננים בפ"ת מכיתה ג' (כיום ט'), ומתכנן להישאר ככה עד סוף התיכון. ביסודי (גם בתוך הכיתה) הייתי מהתלמידים שהתייחסו למבחנים באמת כ"דפי עבודה עם ציון", אבל עדיין שמרו על שורת מאיות, וגם בחטיבה אני שומר על רמת ה-90-95 בלי מאמץ מיוחד מדי... עכשיו, למה אני בעצם כותב את ההודעה הזאת? אני מתייחס למעבר אל הכיתה שלי כאל ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי, ועדיין, גם אני בהחלט מרגיש (או לפחות הרגשתי) את תופעת הבדידות, זו שלפעמים היא מאוד בלתי מוסברת, שהרבה מחוננים מדווחים עליה, במיוחד בטווח הגילאים שלי. נתחיל מזה שהמעבר לכיתה הזו די הגביל את הטווח החברתי שלי, במשך 5-6 שנים הייתי בעיקר באותה המסגרת החברתית של 28 ילדים, 20 בנים ושמונה בנות (סיוט בפני עצמו), ולא כ"כ היה לי קשר עם "אנשים חיצוניים". אבל ככל שהתבגרתי שמתי לב שבעצם, הקשר ביני לבין האחרים... די מתרופף... המצב הגיע עד לכדי כך שהיום אני מעריך שלא הייתי מרגיש בהרבה הבדל, להיפך, אולי המצב היה אפילו יותר טוב, אם מכל הכיתה היו משאירים רק 5 בנים כולל אותי ועוד 6 מהבנות (שימו לב לזה באחוזים. היחסים, לפחות בעיני, מדהימים ממש!). פשוט... אין לי על מה לדבר איתם... עם כל חודש אני רק רואה עד כמה הם ילדותיים (ובמובן הרע. ילדותיות בפני עצמה, כשיודעים איך לשלב אותה, היא דבר לא כ"כ רע... אפילו די חמוד) ורדודים יותר ויותר... באופן שדי הפליא אותי בזמנו, יצא שאלה שאני מתחבר אליהם הם אלה שנוטים להיות בפסגת סולם הציונים, למרות שזה אף פעם לא היה אפילו שיקול בסדרי העדיפויות שלי בהקשר של עם מי להתחבר... אח"כ, נכנסתי בתחילת שנת הלימודים הזאת, די במקרה, אבל זו באמת הייתה התרחשות מאוד מאוד ממוזלת, לתנועת נוער. שם מצאתי מסגרת חברתית שהתאמתי אליה כמו ככפה ליד, ואנשים באמת טובים, מצחיקים, מעט הזויים, שכאילו התחברתי אליהם מיידית. סימן "אזהרה" קטן- רובם מבוגרים ממני. באותו זמן בערך גם התחילה החשיפה ה"טורבו" שלי לאינטרנט. ביליתי מול המסך המון כבר מילדות, אבל עד לשנה האחרונה, זה כמעט תמיד היה מסך הטלויזיה, או תקוע מול משחק מחשב ליחיד. מאז אני מבלה כמעט את כל זמן המסך שלי באינטרנט, בתקשורת עם אנשים אחרים, הפעם מכל הגילאים, גדולים וקטנים ממני. רק מה, כל האנשים שבאמת התחברתי אליהם גם בשיחות אישיות (באייסי, לדוגמא) באו מפורומים ואתרים חמים ותומכים שהכרתי, שיצרו מסגרת חברית מאוד בין רוב, אם לא כל, המשתתפים בהם. מסגרת שדווקא די חסרה לי, היא השכבה שלי בביה"ס, אבל בשנה האחרונה גם שמתי לב לזה שילדים מהכיתה שלי, שהייתה (ועדיין, גם אם פחות) כיתה מאוד מאוד מסוגרת בעצמה, התחילו להיפתח לאנשים בודדים מהשכבה. ורוצים שאני אגלה לכם דבר מעניין? רוב רובם המכריע של האנשים האלה, הם מחבורת ה-11 שאליהם אני באמת מחובר בכיתה שלי. מקריות? גם אני חשבתי ככה... ואני מסתכל בציפייה עצומה לעבר השנה הבאה והמעבר לתיכון, שבו באופן מסורתי כיתות המחוננים נפתחות הרבה יותר לביה"ס בכלליות ולתלמידים ה"רגילים" והמחוננים מתחברים אליהם הרבה יותר בקלות. לא הייתי טורח לציין את כל המקרים האלו, אלמלא חוט מקשר אחד בין כל הדוגמאות- ה-EQ. כמו שמדד האייקיו מודד את היכולת האינטלקטואלית של אנשים, בשנים האחרונות מתפתחת ההכרה במדד נוסף, האיקיו, של היכולות האמוציונליות וכל מרכיבי האישיות שבאמת מביאים את הבנאדם למצות את הפוטנציאל שלו. (אני מניח שרובכם, בוודאי מי שעוסק בתחום, מבין בזה גם יותר ממני, רק הבהרה קצרה למי שעדיין לא שמע על המונח). ומה הקשר? מהכיתה שלי, אני יותר מתחבר לאלה שמוטים להצליח בלימודים... למה בעצם? הרי לכולנו יש פוטנציאל דומה... אייקיו דומה... בטח ובטח כשזה מגיע רק להצלחה בלימודים "פורמליים". אז מה בעצם מפריד בין המצליחים יותר לבין אלה ש... פחות? יכולות ההתמדה, האירגון, המשמעת העצמית וכו'. כולן מתקשרות לאיקיו גבוה. בתנועה אני מתחבר יותר דווקא אל המבוגרים יותר? ובכן, בניגוד לאייקיו, שנשאר קבוע יחסית לאורך השנים, האיקיו בהחלט מתפתח עם ההתבגרות של הבנאדם, ולכן- הם בגילאים גבוהים יותר? איקיו מפותח יותר. הקשר האישי שיצרתי עם אנשים היה רק מסביבות וירטואליות תומכות, חבריות וחמות? בסופו של דבר, את החברה יוצרים האנשים שבה... ואלה אנשים שיודעים ליצור אווירה חברתית טובה, עם סובלנות לשונה... יכולת בינאישית גבוהה. נו, ניחשתם כבר לאן אני מוביל? כמובן, האיקיו, מה אחרת? אז... למה דווקא האנשים הספיציפיים האלה הם אלו שחיפשו (ומצאו) את הקשר עם "חיצוניים"? אני מניח שמאותן הסיבות שאני מניתי- התנתקות מתמשכת מה"כיתה" ככיתה... ילדותיות ושטחיות של ילדים. רמת איקיו גבוהה, שמצד אחד גרמה להם להתנתק מהסביבה ה"טבעית", ומצד שני הפכה את רכישת החברים החדשים (שגם הוכיחו את עצמם כראויים ובוגרים יותר) לקלה יותר. ולמה דווקא בתיכון כיתת המחוננים, ככלל, נפתחת בפני השכבה? התגברות הדדית של המחוננים עצמם, ומוכנות שלהם לצאת מהביצה הקטנה שלהם, ומצד שני, גם התבגרות של לפחות חלק מהשכבה ה"רגילה" (שגם היא לא חפה מאותן הבעיות שתיארתי... בכלל לא). או בקיצור- התבגרות, עליית רמת הסובלנות, עליית היכולת לקיום תקשורת בונה והיכולת לקבל ולתת הבנה יותר טובה ועמוקה לאחרים. מישהו יכול לנחש מה הקשר? בקיצור, לדעתי הסיבה האמיתית לתחושת הבדידות הבלתי מוסברת הזו שמרגישים מחוננים רבים, בעוצמה גדולה במיוחד בתקופת החטיבה וגם בתיכון, היא העובדה שלוקחים קבוצה מצומצמת יחסית של ילדים עם אייקיו משותף אבל איקיו שונה בהחלט ותוקעים אותם במסגרת חברתית מצומצמת אחת, בלי "מפלט", או קשר אחר עם ילדים בעלי פוטנציאל שונה אבל רמת התפתחות רגשית ואישיותית דומה למדי, בגיל הילדות, מה שיוצר מצוקה בגיל מבוגר יותר דווקא בגלל החוסר הזה במספיק אנשים כדי ליצור את ההתהוות הטבעית של ה"שכבות הגיאולוגיות" בקבוצות חברתיות. (פאק, כמה פלצפנות במשפט אחד... הייתי פשוט חייב לאזן...)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.