עם תרמיל ומקל בגיל 60 כמעט

[אחותו של שקספיר]

לא מדובר על התנתקות לטיול של שבועיים

אלא על בחירה בטיול ארוך
מהסוג היותר תרמילאי.

ומניסיון שלי כמשפחה המטיילת הרבה
בגיל ההתבגרות המאוחר היה איזשהו "מרד" וחוסר רצון לטייל
ומייד אחרי הצבא- מעוניינים מאד לנסוע לטיול משפחתי,ואפילו חלקי
ואנחנו מאד משתדלים לנסוע גם איתם.

אבל לא זה הנושא
הטיול המשפחתי-הזוגי , הקצר

אלא הבחירה ב"אני" במקום "מה שצריך לעשות"
היכולת לעזוב מקום עבודה-- לא יודע אם ומתי אחזור
וילדים שנשארים בארץ (בגירים, אבל נשארים) בית ,כלב,חתול....
היכולת להתנתק ולממש משהו בשביל עצמך בלבד.

 

[iris mom of two]

לא יודעת אם הייתי רוצה אפילו לעשות משהו כזה

ואולי בגלל שכמו שנומלה שאלה למטה, האם את עושה משהו לעצמך לכגמרי פעם בשבוע. התשובה שלי היא כן. כל יום שני וכשאני יכולה גם רביעי בין שבע וחצי ועשר בערב אני באימון. אין לי את הצורך להתרחק מהכל לחודשים.

ובקשר לטיולים משפחתיים, הילדים שלי הפתיעו אותי שעדיין הם לא מתנגדים. הגדולה כבר בת 18 והקטן בן 15. ההפך, הם נהנים ותמיד מוכנים להצטרף.

 

[אחותו של שקספיר]

אני מאד אגואיסטית

במובן של לדאוג לעצמי

אני בכל זאת חושבת שיש הבדל בין "טיול" של שלשה שבועות וגם חודש (ועם המשפחה לעיתים)
בין חוג פעמיים בשבוע
בין נסיעה עצמאית לכמה ימים לבד

לבין לקחת תרמיל בלי מקל ולעזוב את הכול
בלי לקנות כרטיס טיסה חזור מראש
בלי לדעת איפה לישון, איפה נהיה, מה נעשה
לקחת את הזמן שלך לעצמך--בקצב שלך
להיות תרמילאי (ולא משנה כרגע עם או בלי תרמיל ואכסניית נוער)
אלא החשיבה נטולת הדאגות .

אני כן הייתי רוצה להיות תרמילאית שוב-לא דווקא במובן של להתנתק
אלא קצב אחר של החיים,הוויה אחרת.
אבל לא חושבת שאני מסוגלת לחשוב באופן זה בנקודת הזמן הנוכחית של החיים.

 

[iris mom of two]

אז זהו שכרגע

לא מתאים לי ההוויה האחרת. טוב לי שיש לי מי לחשוב עליו. בן זוג שאני נחוצה לו, ילד בבית. מספיק שמספר אחת פרסה כנפיה.

אני חושבת שהקטע של לזרום היה מלחיץ אותי כרגע, חוסר הוודאות... אולי אני פשוט כבדה מדי

 

[mykal]

התיאור הזה שלך העסיק אותי,

והגעתי למסקנה (יתכן שמוטעית)
שאת מציירת את הענין לא כמו שהוא באמת חווה אותה.
את רואה בזה, מקום של ניתוק, של נטול דאגות,
של מין נרונה רגיעה כזו, שנושאת באמתחתה נינוחות של 'לא מחויב'
למחר, לאח"כ. מין אידיליה.
ומכאן גם נבעו התגובות.

ואני חוזרת לענין, שזה לא כיף בכלל, שבעיני זה לראות אדם מאוד בודד,
שהמחר אכן לא מענין אותו (לא במובן הכיפי) אל שה'עולם הישן' נשבר,
שאין לו עוגן. שאין לו בשביל מה. ולכן, הוא בחוץ מנסה לסדר את ה'עצמאות' שלו,
את העולם שלו.

אני חויתי את השבר הזה אצל אבי כשאימי נפטרה.
אבל אבא שלי חזר למעגל העבודה. שאנחנו הילדים 'כבלנו' אותו אלינו
והילדים שלנו אליהם, הוא 'תמך' בעזרה בחינוכם.

שוב אני נזהרת כי אינני מכירה את האדם שאת מדברת אודותיו.
אני רק מקוה בשבילו, שיבנה לעצמו מסגרת חדשה ושיהיה לו טוב בה.

מענין מה האמת. מה באמת גרם לו. מענין.

 

[iris mom of two]

קראתי לא מזמן ספר

בשם wild http://www.cherylstrayed.com/wild_108676.htm זה ספור של אישה שאיבדה את הכל, ויצאה לטיול רגלי קשה, ואיך זה פיקס אותה.

הAppalachian trail בארה"ב מלא אנשים עם ספורי חיים שונים, שהרגישו צורך ל"נקות את הראש". אני מאמינה שאותו דבר באירופה, בהודו ובמקומות אחרים.

בקיצר, יש דברים בגו'

 

[mykal]

תודה על ההפניה,

אחפש ואקרא.
(לא השבוע, גם אני יוצאת לנופש לבד--לא מתנתקת סתם מתטוררת).

סתם הנושא הטריד אותי,
ברמה נוספת של איך אנחנו רואים דברים,
ובעצם לא באמת יודעים מה 'עובר' על הזולת.
העין מתעתעת.

סתם לא יודעת למה זה 'יושב' לי בנשמה.
שוב תודה.

 

[אחותו של שקספיר]

נתת לי נקודת מבט אחרת

יכול להיות שאני פירשתי את ההתנהלות שלו

מתוך הפריזמה צרת העין הקנאית שלי.

בהחלט יכול להיות שהעולם הישן שלו נשבר, ומשם באה הנסיעה.

לא חשבתי על זה כך (אבל בהחלט יתכן ).

 

[BrightEye]

גם לי זה נתפס כסוג של "לעזוב כדי לא..."

ולא מתוך חופש שפתאום זכה בו.
לכן כתבתי כאן שאולי לא רצה להיות לנטל על הילדים.

 

[נומלה]

גם אני לא מדברת על שבועיים

חודש זה מינימום שבמינימום ואני יוצאת בדרך כלל בקיץ לחודשיים. אבל גם כשהיו לי ילדים ממש קטנים, יצאתי לשלושה שבועות - חודש ולא נרשמה בעיה עם זה אצל הילדים.

 

[אמא של דפנה]

קראתי את כל השרשור ואני ירוקה מקנאה

כן אני מסוגלת לחיות ככה שנים.
זה נראה דרך מעולה להעביר טיולים ולהכיר אנשים ולהיות במקומות חדשים.

כל הכבוד לו.
הלוואי והייתי יכולה להתחיל בזה מחר.

 

[קליספרה]

חלום חיי - לנדוד בקרוואן

לעבור מדינה למדינה מייבשת לייבשת עד שנסמן את כולם ב- V.

אנחנו מקווים שבעשור הקרוב נצליח לעבוד ולאגור עוד קצת כספים לפנסייה ובעיקר נשפר את הכושר גופני, שהוא כרגע משהו, הכן גופך לטרקים ואז נגשים את זה בענק.

 

[mykal]

אוהו, בגיל 60 עם תרמיל,

אז ככה אני כבר עברתי את הגיל הזה.
איןלי צורך ולא שאיפה להתנתק, ואפילו לא ענין בנסיעה כזו.
אבל אני רשומה 'לקורס' ידיעת הארץ--ובתוכה טיולים, אמנם בני יום.
וזה נפלא, מענין, מרחיב דעת, גורם להפגש עם חברות/ים.
'שובר שגרה'.
האם המצב המוחד של היותו אלמן, היא שנתנה לו 'טעם' ורצון,
אולי השהות בבית עם 'הזכרונות' היה קשה, וזו האלטרנטיבה.
זה כבר לא קשור לגיל. זה קשור למציאות חיים.

 

[BrightEye]

ואולי הרגיש שהוא נטל על הילדים שלו?

אחד בחו"ל ושלוש בארץ מפוזרות. אולי הרגיש שהוא נטל עליהן לשעשע אותו כשהוא לבדו?
ויש עוד משהו שחשבתי עליו- אולי זה בגלל שהוא אבא ולא אמא.
אולי לאמהות יש קשר יותר חזק ליום יום ולילדים.

 

[mykal]

רק לנושא הקשר

לאבא ללאמא יש קשרים אחרים לילדיהם,
כמו שלאימהות שונות יש קשרים שונים עם ילדיהם.
(תראי את השרשור של adiff אן בסמיכות.

מהנסיון שלי--כשאימי נפטרה, אבי היה בן 58,
והיתה לי אחות בת 24 רוקה בבית.
ואבי אהב את אמא אהבה גדולה ומיוחדת (אני עוד לא פגשתי כזו)
והוא אמר כשאמא נפטרה--אין לי בשביל מה לחיות.(בביה"ח כשהודיעו לנו)
ואני הגבתי--"תודה לך עכשיו שאין לנו אמא--גם אתה לא רוצה להיות אבא?"
והוא הפך להיות גם אבא וגם אמא, ממש אמא, קשור אלינו מאוד.
וידע בחכמה גם לא להיות נטל ולא הרגיש כך.
להפך, היה לעזר. ולא חושבת שהיה בוחר 'להתנתק' לכמה חודשים בטיולי חו"ל.

 

[BrightEye]

הרבה אבות לא היו יודעים לעשות את המהפך הזה

ויש הרבה בתים בהם האמא היא זו שמכינה את הארוחה המשפחתית והיא זו שמשמשת כ"דבק" בין חלקי המשפחה.
כש"משמשים בתפקיד" הזה כל כך הרבה זמן, קשה לאבא להכנס אליו. דווקאקורה שאחת הבנות (שהיא כבר אמא ועם משפחה) לוקחת על עצמה את התפקיד המאחד. אבל כשההורים נפטרים בגיל צעיר יחסית זה יותר מסובך.

 

[mykal]

אני שם לגמרי,

חלק מזה היה לתת לאבא את ההרגשה שהוא
הכי רצוי שבעולם,
והמזל שלי שבעלי היה איתי, כל פעם שהתארח בחגים אצלינו,
כשנסע, בעלי הודה לו שבא אלינו ושימח אותנו.
מצד שני אבא שיתף פעולה עם זה, ותמיד הביא משהו מיוחד,
פרי נדיר וכד', הלך עם הילדים וקנה איתם מה שרצו.
ההרמוניה וההתאמה הם שמאפשרים.
ורק שנה חלפה והוא כ"כ חסר.

כן אני הבכורה ו'המדביקה',
בשבעה קבעתי כלל--אנחנו נפגשים אחי ואחותי פעם בחודש.
בפגישה כבר קובעים את הבאה.
המשפחות כבר איך שיוצא.

ורק לומר, שלפחות לגבי הדור הקודם--
האמא אכן היתה ממש ממונה ויודעת לעשות את כל 'תצרוכת הקיום'(בישול כביסות גיהוץ וכד')
היום בדור הצעיר הגברים כבר יודעים ועושים, לא פחות מהנשים. (פחות הבנים שלי).
אבל למגדר עדין משמעות ברורה.

 

[אחותו של שקספיר]

הוא היה אבא הורי לגמרי

אם כי בדרכו ה"היפית"
כשהיא הייתה בחיים.
אבל מאז מותה הוא לקח על עצמו את תפקיד אימא-אבא יחד.

ממש לא נטל על הילדים.
הוא בן 60
לא בן 90!

 

[BrightEye]

לא נטל במובן שהם צריכים לסעוד אותו

אלא נטל במובן שהוא לבד.
לי זה לגמרי ברור שהורה שנשאר לבד הילדים דואגים לו.

 

[iris mom of two]

דואגים אבל איך ובאיזו מידה?

גבר בן 60 בריא בגופו ובנפשו צריך שיחבקו אותו אבל לא צריך שידאגו לו.

דרך אגב, השאלה של אותה בת לגבי בן ה50? זה שוב תלוי בבן החמישים. סכ"ה אני ורוב חברי מסביב לגיל החמישים, כל עוד אין דיכאון, אנחנו מוצאים דרכים לבדר את עצמנו ועסוקים בלדאוג לילדים, לא ההפך.