שרשור פרטים אישיים

[שלי34]

גם אני עוד לא..

האובדן היקר שלי קרה לפני שלושה חודשים וחצי ב-19.5 זה היה הריון ראשון בגיל 34 , הריון קל מלווה בהרבה שמחה וציפייה עשיתי את כל הבדיקות שיצאו תקינות לחלוטין כולל מי השפיר עד גילוי הממצא בסקירה המאוחרת בשבוע 23, עברתי הפסקת הריון בשבוע 27. בת 35 ללא ילדים. ו..אני מחכה בכיליון עיניים לעבור לפורום זה.

 

[עובר בדרך]

גם אני רוצה להשתתף

אבל אם אשתתף, אאבד את האנונימיות, ותדעו מה שמי הרגיל בפורום...

 

[מתי תורי]

מעשה שהיה כך היה או תקציר חיי

נתחיל מהקל : בת 38, נשואה בדיוק 14 שנים 9.9.90 שני ילדים בני 11, 7.בת ובן כשנה לאחר הנישואים הריון ראשון קצת בא בהפתעה אולם רצוי מאוד, דימומים החל משבוע 9 (גרנו אז במזרח הרחוק) הרופאים החליטו על שמירת הריון והכול הסתדר עד שהגעתי לארץ לקראת המי שפיר. אז בUS התגלו חחשות כבדים לאי התאמת האיברים לגיל ההריון וליחסיות בניהם. הוחלט על להוציא, מאחר וזה כבר היה שבוע 24 זה היה בלידה מוקדמת. מס' ימים אח"כ הגיעו התוצאות של המי שפיר שאישרו שהייתה מוטציה רעה של כרומוזומים. חלפה עוד שנה של התאוששות והריון עם הבת, קל, מוצלח, עם כל הבדיקות האפשריות, לידה מהירה וקלה ומתחילים את החיים כמשפחה. הרחבת המשפחה כ4 מאוחר יותר ומצטרף אלינו בן, פעיל ואנרגטי, שוב הריון קל, לידה עוד יותר מהירה וטבעית. כעת לעת זקנה, מקנן בי הרצון לעוד, מהנסיון עם שני ההריונות המוצלחים אני מרשה לעצמי מגורים בעולם ה-3 ומחליטה להכנס להריון, זה קורה לפי תוכנית כבקשתך וההתלהבות מתחילה, היא מסתיימת דיי מהר עם הדימום של שבוע 8 שנגמר באותו היום בגרדה אצל שולחן הרופא. מחכים חודשיים ושוב הריון חדש עם הרבה מאוד חששות, פתאום כאילו הגוף בוגד, עוברים את השבועות הראשונים, הרופא נותן תמיכה של זריקות רק כדי לכסות את עצמו ופסיכולוגית בשבילי שהרי אין סיבה להפלות. הצלחנו להגיע לשבוע 10 ואופס - אין דופק- גרדא שנייה תוך חצי שנה. מכאן הדרך למטה הייתה קצרה, הייאוש, חוסר האונים של להמצא בלי רפואה מודרנית, שיטוט של ימים ולילות באינטרנט וכיתותי רגליים בכל מדינות האזור מי יכול להבין ומה אפשר לעשות כדי להצליח בהריון הבא. נהפכתי לד"ר לקרשיות יתר לשאר מיני הסברים, כמובן שלא נמצאה כאן ולו מעבדה אחת שיכולה לבדוק קרשיות, רעיון של לשלוח דם לארץ או לארה"ב לא שרד הרבה זמן בשל גורמים טכניים. והוחלט להחליף רופא ולנסות שוב. הרופא החדש מילא אותנו באופטמיות יחד איתו ועם אמנותו וגם קצת כנראה בזכות זריקות יומיות חצינו את קו השבועות הראשונים. לקח לי עוד חודשים עד שהאמנתי שאני את ההריון הזה מנצחת, זה כלל US שבועיים רק לשמוע דופק וכמובן שכל בדיקה הוגדרה כשלב שאותו צריך לעבור, לא להסתכל יותר מידי קדימה, כל פעם מדרגה. ההקלה הגדולה הגיעה עם הגעתי לארץ לבדיקות אצל הרופאים שלנו US עוד במרפאה של מכבי ובכי של אושר, סקירת מע' ראשונה פרטית- בכי של אושר ממשיכים המי שפיר, התוצאות של המי שפיר- הכול תקין וזו באמת בת אושר כפול, סקירת מער' שנייה- הכול תקין. רבותי אני בשבוע 29, מרגישה מעולה, בטן חמודה, תינוקת שבועטת כל היום. הפעם הזו זה מצליח !!!!!! אין ספק שאילולא האינטרנט והפורומים השונים לא הייתי שורדת, כל כך הרבה מידע קיבלתי דרך המחשב, מידע שאין לי שום דרך אחרת להשיג אותו כאן. נוצרו חברויות חדשות עם בנות מקסימות שליוו אותו בימים קשים. ואנחנו אופטמיים- זה מצליח.

 

[סינטה1]

../images/Emo24.gif מזל טוב ליום הנישואין ../images/Emo140.gif

 

[הוא היא]

עכשיו הבנתי מה זה בעולם השלישי ../images/Emo13.gif

 

[happy]

מתי אהובה מזל טוב ליום נישואין../images/Emo77.gif|

 

[מתי תורי]

תודה תודה, חוגגים../images/Emo99.gif../images/Emo9.gif

 

[enigma04]

../images/Emo20.gif../images/Emo49.gif../images/Emo77.gif אחלה תאריך ועוד משהו

משותף: גם התחתנו באותה שנה ובאותו חודש! (בקרוב אצלי

) (מצאתי את עצמי מציצה גם כאן...)

 

[מישל נורית והדבש]

נעים להכיר

אני בת 36.5 עדיין ללא ילדים אני מתגוררת בצרפת. בפברואר 2003 נאלצתי לבצע הפסקת הריון בשבוע 34 בשל חוסר תנועה שבדיעבד התברר כבעיה גנטית. בדצמבר 2003 נאלצתי לבצע שוב הפסקת הריון בשבוע 32 מאותה סיבה. שני העוברים היו ממין זכר. כעת אני בהריון שבוע 22+4 עם

מתוקה שנותנת לי את הכח להתעורר כל בוקר מחדש ולומר תודה על עוד יום טוב שחלף. התלמ שלי לא מוגדר, כל רופא אומר לי משהו אחר, אבל אני יודעת שאלד בת בריאה בע"ה בתחילת ינואר. עברתי את כל הבדיקות הדרושות למעט מי שפיר שאותה אולי אעבור בשבוע 32 , הכל תקין ברוך השם. הבעיה שהתגלתה היא בעיקר התחלה של ריבוי מי שפיר ממש בשבועות האלו, ובנתיים טפו טפו כמות המים תקינה והברבורית מתוקה ובריאה. זריקות עידוד- הרבה מאוד שטיפת מח עצמית, הרבה אמונה שהפעם הכל יהיה בסדר ולא יכול להיות אחרת. - התחלתי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, זה נותן לי אמונה ותקווה. - נדוש , אבל מאוד נכון - הפורום הזה, מצאתי מקום בו אוכל להיות שייכת. תודה

 

[אטלאנטה]

גם אני כאן... רק כשאני יכולה...

בת 38, נשואה לחבר שלי עוד מהצבא.., גרה אי שם בפיזדולוך, אמא לשני ילדים, בת 10 ובן 7. הילד הצעיר אוטיסט ברמה תפקודית יחסית גבוהה..(אחרי שנות עמל יזע ודמעות..) אנחנו לא איבדנו עובר או תינוק, אנחנו מאלו שהרפואה לא יודעת לאתר את הפגמים הקשים מאוד שאיתם נולד הילד שלי, למעשה רבים מחברי היו מעדיפים לאבד תינוק מסוג זה מאשר לגדל אותו לעולם בעולם שלא ידע לנהוג בו בכבוד... הסיבה שאני כאן, היא משום שאני שייכת לקבוצה עצומה של הורים מהחינוך המיוחד - "הקשה", שמפסיקים להביא ילדים לעולם אחרי ילד "מיוחד" כי הם מפחדים מכל הריון נוסף. אני לא... רוצה משפחה גדולה, תמיד רציתי... וזה עכשיו או לעולם לא.... למעשה אני נציגה של קבוצה שאין לה כמעט נציגים... וכל הריון זה הימור בפני עצמו. הפעם יש לנו בת!!! זה מוריד את מפלס העצבים והסתטיסטיקה הרעה פלאים... עברתי סקירה מוקדמת, חלבון עוברי ומי שפיר, סך כל הבדיקות תקינות (ביחס לעובדה שחלקם נעשו באזור שלא בטוח שהמבחנה מגיעה בכלל למעבדה בסוף היום...) אני מרצה באקדמיה, בעלת יותר מחברה עיסקית אחת, הגשמנו את החלום הגדול ואנחנו גרים במקום מדהים. נטשנו בית יפה ועסקים במרכז הארץ לטובת "אחוזה" על הר, וחנייה מלאה מפלצות של ארבע על ארבע, בדיוק בשביל בעלי חובב כל מה שזז ועושה רעש..... והכל עשינו במו ידינו.. ולמרות שרוב האנשים חושבים שעשיתי "את זה" ... החלום שלי בכלל הוא שולחן גדול במטבח עם ארבעה ילדים בלגניסטים.. התל"ם שלנו בסוף ינואר, כיוון שילדתי שניים בשבוע 37-8, אני בספק אם נעבור את השבוע הראשון של ינואר. אני כנראה אלד בבית, כי אנחנו גרים במקום שבית חולים רחוק מאוד, וכמעט בלתי נגיש בינואר (שלגים..)... שלא לדבר שילדתי פעמיים מאוד מהר... כשנגיע לחודש דצמבר כולן מוזמנות להחזיק לי אצבעות... נעביר כאן את הלידה און ליין....(אם יהיה חשמל וקווי טלפון, כמובן...) על ניתוח קיסרי אין על מה ועם מי לדבר כמובן... מאחר ואני גרה בשום מקום, המשפחה והחברים רחוקים, ולראות אותם צריך כרטיס טיסה הלוך ושוב (אני עושה את זה לא מעט, אגב..) ובטח בסביבה שלי אין אם מי לדבר על הריונות בסיכון, אתן קבוצת התמיכה שלי, תהיו חזקות...כי החוזק שלכן הוא גם שלי...

 

[סינטה1]

עונה גם ../images/Emo140.gif

1. האובדן שלי היה לפני שנה וחודש. הריון ראשון, בבדיקת שקיפות עורפית בשבוע 13 של ההריון נופלים עלינו השמים - מתגלה עורף מעובה (מאוד) ועוברים גרידה. הבעיה לא הייתה כרומוזומלית, כנראה לבבית. 2. יש לי ילד מגודל בן 35 בבית (בעלי...). 3. ההריון הנוכחי - התל"מ - מחר

עברתי כבר כמובן את כל הבדיקות והכל (טפו טפו טפו * 1000000) תקין ויש לנו עוברית מתוקה בבטן. היום יש לי מעקב מוניטור+אולט' בקופ"ח - נעדכן אחר-כך. 4. זריקות העידוד - כל בדיקה מחדש לוותה לפניה בחרדה גדולה ולאחריה באנחת רווחה אדירה. בעלי-חברי היקר שכל יום אני אוהבת אותו יותר וכל משפחתי שכבר מחכה בקוצר רוח

.

 

[נייטי]

וואו מחר! ../images/Emo57.gif../images/Emo57.gif../images/Emo57.gif

יכול להיות שאת תהיי היולדת הראשונה של הפורום? כנראה שכן - ואני חושבת כל הזמן איזה מדהים זה יהיה להתחיל לשמוע על הלידות שלכן ולשמוח איתכן. כמה מעודד זה יהיה. מחזיקה לך אצבעות

 

[happy]

סינטה אני נרגשת

התל"מ מחר יוו איזה התרגשות שיהיה הכי קל בעולם

 

[נייטי]

אחלה של רעיון -גם אני לא בהריון

וכנראה שגם לא בקרוב, אבל שמחה להצטרף לשירשור כי למרות הכל, זה פורום שמתי שהוא אני רוצה להצטרף אליו כשאהיה בהריון. אני בת שלושים נושקת חזק ל-31 אבל מתכחשת בתוקף. חשבתי שאהיה במקום אחר בגיל 30, אבל לא כך רצה הגורל ואני נתמודדת עם זה שכאילו איכזבתי את עצמי. 1. האובדן שלי - שבוע 18 שם עובר חמוד שהתגלה ללא מערכת שתן. האובדן היה לפני חמישה חודשים, התל"מ כבר מאחורי. 2. אין לי ילדים רק שני כלבים מקסימים וחתולה שצריכה רטלין

אבל כל מופרעות שלה מתקבלת בהרבה אהבה. וכמובן, בעל יקר מכל, שנוסע עוד שבוע חזרה לחו"ל לשנת לימודים. אני אהיה על הקו כדי לראות אותו אבל יודעת שיהיו לי ימים לא קלים ושבטח אבוא לקטר לכן. 3 ו-4 - כאמור עדין לא רלונטיים עבורי. 5. האובדן מאחורי, אני מרגישה פחות ופחות שייכת אליו. אני גם כבר לא שייכת לצורך האובססיבי שהיה לי קודם להיות שוב בהריון. קצת מבולבלת, כי לי בעצמי לא ברור עכשיו למה אני שייכת. בטוחה שיהיה טוב ושגם אני אהיה אמא אבל עכשיו משקיעה בדברים אחרים. זריקות עידוד - משתנות כל יום אבל בסך הכל אני יכולה לומר שחמישה חודשים אחרי ואני דיי מעודדת. שתהיה לכולנו שנה נהדרת!

 

[עבריה*]

מתפקדת

קצת מרגישהה לא נעים שאני חלק מהפורום השקט. בת 38 עם שני ילדים בוגרים - בת בת 13 ובן שמחר חוגג 11, שנולדו ממש ממש בלי תכנון מוקדם ואפילו הבנה בסיסית של הריון. (לא ידעתי שנכנסים להריון מסקס...--- ) אני חיה בעולם, וכרגע חיה במדינת עולם רביעית או משהו (גם לזה לא התכוננתי לרמות ג'יפה שלא יאומנו, בתת תרבות ורפואה צולעת בהרבה שנים אחורה. זה כבר ארבע שנים כמעט שאנחנו כמהים לילדים נוספים ומנסים ומנסים...וגילינו שככל שאנחנו רוצים את ההריון ככה הוא מתרחק מבלי סיבה מיוחדת. ככה שעברנו טיפולים בשני מדינות שונות במהלך הזמן. בשנה שעברה דווקא נקלטתי בלי עזרתם האדיבה של כל ה"כדורים", וישר כל העולם ואישתו ידעו על ההריון- דיווחנו לחברים מכל עבר. אבל ההריון לא שרד ובשבוע עשירי עברתי הפלה בגלל שלא שמעו את הדופק (אח"כ עוד הסתובבתי בתחושה מחורבנת שאולי זה המקום ה"נחאס" הזה שאולי הרופאים פה בכלל עשו טעות ואולי הייתי צריכה לבוא לארץ לבדוק. (ספוקלציות שצריכים לישון איתם). שנה שלמה ניסינו להיכנס שוב להריון עם המון טיפולים והמון בדיקות, שלא כל כך הצליח, ודווקא שוב - בחופשת מולדת ישראלית (אולי בכלל בחופש בסיני..)נקלטתי שוב, עכשיו אני בסוף שבוע עשירי ולא רוצה לדבר על זה כל כך, כל מיני אמונות, פחדים, מחשבות, אני אפילו לא שמחה כמו שחשבתי שאני אהיה. קומץ אנשים מועט יודע על ההריון, ובכללם, אמא שלי והילדים שלי. כל שבוע אני באולטראסאונד- באה לשמוע עם יש עוד דופק ומופתעת מחדש. ממש ממש מפחדת מההריון, ומקווה כל כך שיצליח. בעוד חודש כמעט אני נוסעת לארץ לבדיקת מי שפיר וסקירה. אני מרגישה שאני ממש "פארשית" עם הסיפור שלי לעומת בנות רבות ויקרות פה. אבל מאידך, אני לא מפסיקה לעשות ריפרישים לפורום ומרגישה חלק מקהילה מסוימת שבוחרת בהמשך. אם אני נשמעת קצת מבולבלת אני תמיד יכולה להאשים את ההורמונים. שתהיה רק שנה שקטה.

 

[מתי תורי]

המשך קל טפו טפו טפו../images/Emo57.gif../images/Emo57.gif

 

[Tנקר בל]

עבריה

משפט אחד שלך צבט את ליבי "אני מרגישה שאני ממש "פארשית" עם הסיפור שלי לעומת בנות רבות ויקרות פה". אם את מרגישה מחוזקת מכך שאת כאן - אנחנו כל כך שמחות שאת פה. כל אובדן הוא כואב, ואין טעם להשוות את עצמנו לאחרות (אולי רק בשביל להתעודד - "יש דברים יותר גרועים ממה שאני עברתי")

 

[נוריה]

ת.ז.

1.מי שרוצה לקרוא את הסיפור שלי יכולה בלינק המצורף. בקצרה רק אומר שבסיומו של הריוני השלישי, ממש ממש בתל"מ, הפסקתי להרגיש תנועות, הלכתי לרופא והוא גילה לי לשברון ליבי, כי התינוקת ברחמי פשוט נפטרה. זה היה לפני 4 שנים + חודש וחצי. בשבוע 40. עברתי באותו לילה מסוייט לידה רגילה שקטה ועצובה. אני רק אוסיף ואציין, שההריון הראשון שלי הסתיים בהפלה טבעית/בוששת בשבוע 12 (יומיים אחרי שהודענו להורים). אח"כ נולדה לי בת ואח"כ איבדתי את ביתי השניה. 2. יש לי כיום שני ילדים. רותם הנסיכה הבכורה בת 6 (עלתה כעת לכתה א). היתה בת שנתיים כשאיבדנו את אחותה. היא לא יודעת מזה... שנה לאחר האובדן נולד טל המתוק. הוא כיום בן שלוש - לפני 3 ימים... 3. ההריון הנוכחי - הריוני החמישי. התל"מ - 23 לפברואר 2005. ברור לי שזה יהיה כשבועיים קודם לכן. התאריך העברי הוא במהלך אדר א'. הבת שלי מחכה לפורים כי היא יודעת שאז כבר יהיה תינוק! מאחורינו שקיפות עורפית (בלי בדיקת הדם, רק US), וסקירה מוקדמת. עשיתי גם כמה US "סתם" כדי לראות את הדופק. כעת אני בשבוע 16. עד היום הזרקתי לבטן שלי 60 זריקות קלקסן. מתה כבר להרגיש תנועות באופן סדיר - בנתיים מרגישה בקושי בקושי. מאד קשה לי עם זה. 4. זריקות עידוד... כל בדיקה בשבילי היא זריקת עידוד. כל פעם שאני רואה את הדופק מהבהב לו ב- US אני מחייכת. זה מה שמחזיק אותי. בעלי המקסים שמלטף בחום והבנה בכל פעם שקשה לי. הבת שלי שכל ערב מבקשת להחזיק את האוגר שלה ואח"כ ללטף את התינוקי בבטן - לפני השינה. זה מאד מאד מעודד ומקסים בעיני וממש גורם לי לבכות. אבל זה גם גורם לי מאד לפחד. אל תשאלו למה... מי שמבין מבין... גם אתן מהוות מבחינתי זריקת עידוד. לדעת גם שאני עוזרת פה לנשים אחרות זה מעודד אותי כי אז אני מרגישה קצת יותר חזקה (באתי לחזק ויצאתי מחוזק). וגם היופי של ההריון מעודד אותי.

 

[נוריה]

ושכחתי להוסיף ש

אני בת 31, מרפאה בעיסוק במקצועי. דתיה בעברי אפילו ירושלמית ופרט שולי אך מאד מהותי - מכורה לאיקאה וגם לקניות של נעליים (אפשר גם להוסיף פרטים איזוטריים נכון?)

 

[בינתיים שם זמני]

גם אני עדיין לא בהריון...

אבל איכשהוא מוצאת את עצמי נשאבת לפורום הזה, בתקווה לעבור אליו בהקדם... 1. האובדן שלי קרה לפני חודשים ספורים, הפסקת הריון עם תינוק חמוד שהיה תוצאת IVF. כל הבדיקות במהלך הריון, כולל מי השפיר היו תקינות, עד שסקירה מאוחרת גילתה בעיות קשות. עברתי לידה מזורזת (ארוכה!!!!!!!!!!!) בסוף שבוע 24. היו עוד שתי הפלות מוקדמות (גם הריונות IVF) לפני כשנתיים. התל"מ מתקרב (21 או 22 בספטמבר, תלוי לפי איזה רופא...). 2. עדיין לא. 3. עדיין לא...קיווינו להתחיל עוד טיפול בימים אלו, אבל הסתבר שלשום שבדיקות שעברתי חזרו לא תקינות, ואני בדרך לניתוח... תתפללו בשבילי? 4. עוד לא רלוונטי. עכשיו זריקת העידוד שלי צריכה להיות:"אני בריאה, אני אשאר בחיים, ועוד יהיו לי ילדים". 5. אוטוטו יומולדת 37. עוברת כבר שנתיים טיפולי IVF בגלל בעית זרע קשה. חיה רחוק, מרגישה בדידות, למרות שבעלי תומך ומעודד ומחזק. מתגעגעת נורא לארוחות שבת אצל ההורים, להליכה על חוף הים או בפארק הירקון בת"א עם חברה. תקבלו אותי?..?