אמאשלעוברית
New member
הגיע הזמן שגם אני אעדכן
בת שלושים, איבדתי את ביתי, מאיה, בשבוע 24 להריון ב- 08/01/04. הטלפון הנודע לשימצה של פופסור שוחט הגיע ביום ראשון בבוקר, עבר עלי יום מקולל, היה לי ברור שמשהו לא בסדר ורק בעלי עד שלא שמע את המילים "הפסקת הריון" סרב להאמין ונשאר אופטימי. לאחר שסיפר לנו על תסמונת XXX, מלבד ההלם, אני זוכרת שהוא אמר לנו שאנחנו צריכים להחליט מהר מהר. לילה נטול שינה, מרובה בכי, שיחות על טובת הילדה וטובת המשפחה והכל נראה כמו בתוך בועה אחת אפורה והזויה שבסופה הוחלט! ערב לפני האשפוז ארזתי תיק ממש כמו ללידה ואולי אפילו התרגשתי לקראת המפגש הזה איתה. בדיעבד, לא ממש קלטתי. החלק הקשה ביותר היה כשליפיץ החדיר את המחט דרך ביטני אל ליבה של הגוזלית הקטנה, וזה- ברגע הפסיק לפעום. כל ארבעים ושמונה השעות שבליתי לאחר מכן בחדר לידה היו מטושטשים ונטולי כאבים. הקטנטונת- יפהפיה אמיתית, נולדה במשקל 560 גרם. החזקתי אותה בידי מחד, ממאנת להיפרד מהדבר היפה הזה שנמצא בחיקי ואילו מאידך, אומרת לעצמי שאני חייבת למסור אותה, מה יש לי לעשות עם תינוקת מתה. האסימון נפל ממש כשיצאתי בלעדיה מבית החולים, לא הפסקתי לבכות כל הדרך הביתה, למעשה לא הפסקתי לבכות מאז. כל ה"מומחים" המליצו(אתן בטח מכירות) תכנסו להריון, זה יפצה על החוויה. בעלי מאוד רצה ואני ממש לא!!! שמרתי נזהרתי (אמנם בלי גלולות) עם מחזור סדיר כמו שלי אפשר בקלות לצפות ביוץ. לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע על הריון חדש, בטח לא לפני התל"מ של מאיה שהיה 05/05. כנראה שדווקא באותו חודש מאי היה לי ביוץ מאוחר וזכינו בקטנצ'יק שלא מפסיק לבעוט בביטני. אין לי ילדים פרט למאיה הקטנה שלא איתנו עוד
. בהריון הנוכחי אני בשבוע 18, לא בדקתי תל"מ מדויק
אבל זה מתישהו בפברואר. זריקות העידוד שלי הן כמובן אתן והבעיטות התכופות והקבועות שאני חשה מזה שבועיים עד כדי תזוזת הבטן (מה הוא כבר נועל נייקי?
), אני גם מנסה להתעודד בעובדה שהתסמונת היא גנטית אבל לא תורשתית. אולם, עידן התמימות תם ונשלם והיום שלא כמו בהריון עם מאיה אני חשופה לכל המכות הנוראיות שחויתן שיכולות לקרות לכל אחת. מאחלת לכולכן ולי את היכולת לקבל את כל תופעות ההריון באהבה וכמובן שלל אפרוחים בריאים.
בת שלושים, איבדתי את ביתי, מאיה, בשבוע 24 להריון ב- 08/01/04. הטלפון הנודע לשימצה של פופסור שוחט הגיע ביום ראשון בבוקר, עבר עלי יום מקולל, היה לי ברור שמשהו לא בסדר ורק בעלי עד שלא שמע את המילים "הפסקת הריון" סרב להאמין ונשאר אופטימי. לאחר שסיפר לנו על תסמונת XXX, מלבד ההלם, אני זוכרת שהוא אמר לנו שאנחנו צריכים להחליט מהר מהר. לילה נטול שינה, מרובה בכי, שיחות על טובת הילדה וטובת המשפחה והכל נראה כמו בתוך בועה אחת אפורה והזויה שבסופה הוחלט! ערב לפני האשפוז ארזתי תיק ממש כמו ללידה ואולי אפילו התרגשתי לקראת המפגש הזה איתה. בדיעבד, לא ממש קלטתי. החלק הקשה ביותר היה כשליפיץ החדיר את המחט דרך ביטני אל ליבה של הגוזלית הקטנה, וזה- ברגע הפסיק לפעום. כל ארבעים ושמונה השעות שבליתי לאחר מכן בחדר לידה היו מטושטשים ונטולי כאבים. הקטנטונת- יפהפיה אמיתית, נולדה במשקל 560 גרם. החזקתי אותה בידי מחד, ממאנת להיפרד מהדבר היפה הזה שנמצא בחיקי ואילו מאידך, אומרת לעצמי שאני חייבת למסור אותה, מה יש לי לעשות עם תינוקת מתה. האסימון נפל ממש כשיצאתי בלעדיה מבית החולים, לא הפסקתי לבכות כל הדרך הביתה, למעשה לא הפסקתי לבכות מאז. כל ה"מומחים" המליצו(אתן בטח מכירות) תכנסו להריון, זה יפצה על החוויה. בעלי מאוד רצה ואני ממש לא!!! שמרתי נזהרתי (אמנם בלי גלולות) עם מחזור סדיר כמו שלי אפשר בקלות לצפות ביוץ. לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע על הריון חדש, בטח לא לפני התל"מ של מאיה שהיה 05/05. כנראה שדווקא באותו חודש מאי היה לי ביוץ מאוחר וזכינו בקטנצ'יק שלא מפסיק לבעוט בביטני. אין לי ילדים פרט למאיה הקטנה שלא איתנו עוד