משהו קטן על הגמר באווירת הקורונה
היה קצת מכמיר לב לראות את הקונפליקט הזה בין הצורך בשמירה על הנהלים והכללים אל מול האנושיות הזאת שניסתה לפרוץ כל פעם ולהגיד:
אנחנו עדיין בני אדם שכמהים לחום ומגע.
 
היה אפשר לראות את זה עם כל מודח שיצא מהבית,
הרצון הזה להתחבק,הרצון של המנחים לתת חום ונחמה לאנשים שהם עברו איתם כזה מסע ,
אבל אי אפשר.
 
איך שגיא הגיע כמה פעמים לעזור ולתת יד למודח שירד במדרגות,
גם אם זה אולי היה שנוי במחלוקת אם מותר או לא.
 
גם הפרצוף המבולבל של הדיירים שבעצמם לא בטוחים מה לעשות כשהם רואים את המנחים. לתת יד,מרפק,כלום?
 
ואת הבלבול הכי גדול ראיתי עם תקווה, כשהרימו את ידיה לניצחון.
רגע גדול בכל גמר של האח- הרמת ידי הזוכה .
זה היה ממש נדנד, נתנו לה יד ועזבו, נתנו ועזבו.
החזיקה את ידיה למעלה לבד ואז החזיקו יחד איתה.
מעין מאבק של עצמם בעצמם, נכון שאסור, ואולי במיוחד שזה בטלוויזיה מול מדינה שלמה...
אבל עדיין הם רוצים לתת לה את הרגע הזה שהוא שלה.
רוצים להיות איתה בזה.