עפרונית מהודרת
New member
איש באמונתו יחיה.
מעולם לא חשבתי שאת
, ועל אחת כמה וכמה לא כתבתי כך.
ולגבי ה"נמשל" של המטפורה:
כמו שממתקים הם טעימים אבל לא תמיד בריאים, כך מלים מתוקות ו"בלתי שיפוטיות" הן נעימות אבל לא תמיד מועילות.
כאדם, זכותך כמובן לבחור בניסיון המתמיד לאי-שיפוטיות.
אני מודעת לכך שכרופאה, זה מה שלימדו אותך באוניברסיטה לעשות.
אבל אם תסתכלי רגע בעולם מסביב, תראי שיש דווקא לא מעט אנשים שמפיקים תועלת כאשר מדברים אליהם ב"שיפוטיות", ויש אפילו בוחרים בכוונה לדבר עם אנשים שידועים כשיפוטיים.
הדוגמה הכי מובהקת היא, בעיניי, ורדה רזיאל-ז'קונט.
ורדה, כשלמדה פסיכולוגיה, למדה גם היא ש"כדי לעזור לאנשים כדאי לפנות אליהם בגישה לא-שיפוטית".
אבל זה לא התאים לאישיות ולצורת הדיבור הטבעית שלה (כמו שאנחנו יודעים).
היא עמדה על זכותה להמשיך ולדבר כך.
ובגלל זה היא לא קיבלה רישיון של פסיכולוג קליני, אלא נשארה "רק" עם תעודת פסיכולוג.
ועכשיו, הביטי וראי:
כמה אנשים באים להתייעץ עם ורדה, לעומת כמה אנשים באים להתייעץ עם הפסיכולוגים ה"לא-שיפוטיים"
המדהים בעיניי הוא שאנשים מוכנים לעבור את השיפוט המהיר הזה, בנושאים הכי רגישים שלהם ברדיו-- לאוזני כל עם ישראל.
איך את מסבירה את זה
כנ"ל לגבי מיכל דליות ("סופר נני") - מקרה פחות קיצוני אבל עדיין: האם היית אומרת עליה שהיא "מתוקה" ובלתי-שיפוטית?
ורדה ומיכל שתיהן עוסקות במקצועות רגישים, שתיהן שיפוטיות מאוד -- ושתיהן מצליחות מאוד לעזור לאנשים.
לי ניראה שיש אנשים שכדי לשנות התנהגות זקוקים ליד רכה, ויש כאלה שזקוקים ליד קשה.
בהתאם יש מטפלים רכים ויועצים קשים.
מתיקוּת וחריפוּת,רכות וקושי -- אלו ואלו דרכים תקפות לעזור.
על אנשים פרטיים אני כבר בכלל לא מדברת. התרבות הישראלית היא הרי מאוד "דוגרי / תכלס". אז בסך הכול, יש בארץ הרבה אנשים שמדברים כמוני. הם לא נחשבים נעימים במיוחד, אבל הם לא נדירים. יכול להיות שאני נראית פה חריגה כל כך פשוט כי הסגנון הזה נפוץ בעיקר אצל גברים (אולי בגלל זה שואלים אותי לפעמים אם אני לסבית... אני לא.)
אז זכותך כמובן לבחור כרופאה, וגם כאדם, להתנהג בצורה "בלתי שיפוטית". אבל זה לא אומר שזו הגישה המתאימה והנכונה לכווולם.
הגישה הבלתי
מעולם לא חשבתי שאת
ולגבי ה"נמשל" של המטפורה:
כמו שממתקים הם טעימים אבל לא תמיד בריאים, כך מלים מתוקות ו"בלתי שיפוטיות" הן נעימות אבל לא תמיד מועילות.
כאדם, זכותך כמובן לבחור בניסיון המתמיד לאי-שיפוטיות.
אני מודעת לכך שכרופאה, זה מה שלימדו אותך באוניברסיטה לעשות.
אבל אם תסתכלי רגע בעולם מסביב, תראי שיש דווקא לא מעט אנשים שמפיקים תועלת כאשר מדברים אליהם ב"שיפוטיות", ויש אפילו בוחרים בכוונה לדבר עם אנשים שידועים כשיפוטיים.
הדוגמה הכי מובהקת היא, בעיניי, ורדה רזיאל-ז'קונט.
ורדה, כשלמדה פסיכולוגיה, למדה גם היא ש"כדי לעזור לאנשים כדאי לפנות אליהם בגישה לא-שיפוטית".
אבל זה לא התאים לאישיות ולצורת הדיבור הטבעית שלה (כמו שאנחנו יודעים).
היא עמדה על זכותה להמשיך ולדבר כך.
ובגלל זה היא לא קיבלה רישיון של פסיכולוג קליני, אלא נשארה "רק" עם תעודת פסיכולוג.
ועכשיו, הביטי וראי:
כמה אנשים באים להתייעץ עם ורדה, לעומת כמה אנשים באים להתייעץ עם הפסיכולוגים ה"לא-שיפוטיים"
המדהים בעיניי הוא שאנשים מוכנים לעבור את השיפוט המהיר הזה, בנושאים הכי רגישים שלהם ברדיו-- לאוזני כל עם ישראל.
איך את מסבירה את זה
כנ"ל לגבי מיכל דליות ("סופר נני") - מקרה פחות קיצוני אבל עדיין: האם היית אומרת עליה שהיא "מתוקה" ובלתי-שיפוטית?
ורדה ומיכל שתיהן עוסקות במקצועות רגישים, שתיהן שיפוטיות מאוד -- ושתיהן מצליחות מאוד לעזור לאנשים.
לי ניראה שיש אנשים שכדי לשנות התנהגות זקוקים ליד רכה, ויש כאלה שזקוקים ליד קשה.
בהתאם יש מטפלים רכים ויועצים קשים.
מתיקוּת וחריפוּת,רכות וקושי -- אלו ואלו דרכים תקפות לעזור.
על אנשים פרטיים אני כבר בכלל לא מדברת. התרבות הישראלית היא הרי מאוד "דוגרי / תכלס". אז בסך הכול, יש בארץ הרבה אנשים שמדברים כמוני. הם לא נחשבים נעימים במיוחד, אבל הם לא נדירים. יכול להיות שאני נראית פה חריגה כל כך פשוט כי הסגנון הזה נפוץ בעיקר אצל גברים (אולי בגלל זה שואלים אותי לפעמים אם אני לסבית... אני לא.)
אז זכותך כמובן לבחור כרופאה, וגם כאדם, להתנהג בצורה "בלתי שיפוטית". אבל זה לא אומר שזו הגישה המתאימה והנכונה לכווולם.
הגישה הבלתי