תוצאות החיפוש

אווירון אני ישנה בתוך הגוף שלי. ככה מרגיש לי. חוץ מהכבדות הזו והכאב בכל הגוף לא מרגיש לי כלום. אני פה בתמונה כמו תמיד והכל כאן מסביב אותו דבר אבל אני ישנה. אתם לא יכולים לראות את זה אבל נרדמתי. אני כמו האנרג'ייזר ההיא, הבטריה, רק שהפסקתי ללכת. ולא אני לא צריכה מטען. זה לא אחד מהמקרים האלו...

כל רגע משהו פה נשבר. אם זה העיניים שלי, שמצליחות לנצנץ לי, להישבר לי, ולהפיל לי דמעות כמו שהמון זמן לא ראיתי [אפילו אם זה היה רק פעם אחת]. אם זה הכאב שמצליח להשתלט לי על כל הגוף, לשבור לי את התנועה, לגרום לכל צעד לכאוב, קצת יותר מידי. אם זה המחנק, שכבר נעלם ובמקומו הגיע הזמן להתעופף לי במוח...

-- יש רגעים, שניות ובעצם סתם משהו שקופץ וגורם לי להפוך את זה להרבה יותר. אני אעמוד תחת כיפת השמיים, לא אדע לצרוח, ורק אושיט את הידיים לצידי הגוף במעין תנועה אילמת לחיבוק. ואף אחד לא ידע. אף אחד לא יבוא. ה'קצר' המתמשך הזה מבעד לחומות והפוליטיקה התמידית הוא שגורם לי לנצח. אני תמיד עושה מה שנוח...

אף אחד לא יבין. גם אני לא, גם אני לא. שריפות וניצנוצים. הלוואי והיו לי תשובות למה מרגיש לי ככה, או יותר נכון למה אני לא מצליחה לחזור לעצמי ואולי בעצם כל ההשתקעות בזה כרגע רק מעצימה את מה שבאמת קורה ואני, כל מה שאני מצליחה להרגיש ברגעים קטנים זה כמו תמיד את העצוב. אני מרגישה הכל, קשת שלמה של...

להחזיק את הרגש [אולי טריגר] אפילו שכרגע לא הכי מרגיש, אפילו שיש לי קצת חרטה שפתחתי שוב את הנושא הזה אבל הפעם לא בדיוק בפנים מוכרות. אני כבר לא מפחדת. אולי קצת. ..... תרומת זרע. ככה קוראים לו. פעם לפני שלושים שנה בערך, הוא התחתן עם ההיא. היא רצתה להתחתן והציבה לו אולטימטום, הוא הסכים והם התחתנו...

^^^ יש לי. יש לי רגעים. שבא לי לצרוח לשמיים להשים הכל על "HOLD" ורק אח"כ לחזור. האמת, רק להשים אותך. רק כדי לתקן את עצמי כבר. לא משנה כמה אמרת בטוב וברע. יש רגעים שאני לא חושבת שמגיע לך לעבור את המלחמות שלי, את המלחמות שלא העזתי להילחם פעם. יש רגעים שבא לי להעיף אותך מהחיים שלי אבל לא כי אני לא...

--- יש לי חלומות גדולים [אל תשאל אותי גם אני לא יודעת מהם עדיין] ............. איך שאני לא ארשום את זה, אני לא אבין. לא משנה כמה אני אנסה להסביר, אף אחד לא יבין [גם לא אני] אין לי מושג למה אני הופכת להיות ככה לא הגיונית. למה מה שנאמר שונה לחלוטין ממה שאני אח"כ רוצה. למה. למה הרוע הזה. למה הכוח...

אל תלך אם תלך. אני לא אשבר. אני לא אתפורר פה, לא יצטרכו לאסוף אותי פיסה אחרי פיסה. הלב שלי לא יצרח פה לשמיים. העיניים שלי, לא יבכו. אל תלך. כי כבר נשברתי. אין יום שאם אני אסתכל עמוק לתוכי אני אשאר שלמה. תמיד יהיה שם משהו שיחתוך אותי, איזו שארית מאיזה 'פעם'. כי הפיסות האלו תמיד קיימות בי. תמיד...

** כשנגמרות לי המילים או שמתרחקים מספיק אני חוזרת אחורה. אז כבר כמה זמן שאני מנסה לרשום אבל לא מצליחה כי הימים קצת אחרת, אחרת טובים יותר. ואז אני חוזרת אחורה. נכנסת לארכיון וקוראת אותי שוב של פעם. שוב הנוסטלגיה, גם אם פעם זה בדיוק לפני חודשיים. וקראתי. והעייפות הזו של יום ראשון, שאיכשהו גם למדה...

... אני יכולה להתנצל מפה ועד להודעה חדשה אבל זה לא יעזור. אני לא אתנצל על מי שאני. זו אני. ככה אני. אני יודעת שאף אחד לא ביקש פה התנצלות כי אחרי הכל לא קרה כלום אבל כנראה שכשמנסים לשבור פה את כל החומות מגלים שאחרי החומות יש קשרים, כאלו שקושרים חזק לכל מיני דעות/תבניות שבעבר היה נראה שטוב להיות...

אח כמה זמן לא רשמתי הודעה. כמה התגעגעתי. . . . .... ימים אחרים. נשימות אחרות. תהיות שלמות. אני פרווה כרגע. לא כאן ולא כאן. רק התגעגעתי. לכאן. למילים, להודעות.

מפחיד. מפחיד מאוד. אבל לא סתם מפחיד אלא זה מהטובים ההם. מפחיד לפתוח פה. אז יותר מזה, לרשום ככה ממש מול העיניים. .... כל החלל העצום הזה פתאום נשאר קטן. פתאום מתמלא בנשימות אחרות. פתאום מתמלא בי. בלהיות אני. במה שלא הפסקתי לרשום פה פעם אחרי פעם, על הקצר ביני לבין עצמי, על חוסר ההתחברות. ופתאום כל...

הכל .... קצת קשה ככה. קשה טוב, לא קשה רע. ואני אדם אופטימי. והתמלא פה חלל. ... ימים שכאלו. ימים של שגרה, של טעמים חדשים של אנרגיות שגורמות להפסיק לחשוב על האפור הרגיל שמצליח ויכול להקיף מסביב. ימים של לקרוא הודעות ולא להרגיש שייכות לכל העצוב הזה ולכל התסכול מסביב. פחד שלם וחוסר התחברות אפילו...

מחשבות ריקות לשבת מול מסך. ריק, לבן. ולבהות. ... חלומות על בקרים אחרים. חלומות על חיים אחרים, על שיפורים על 'מה היה אם' ואיך שזה בכלל לא מזיז, שאיפות של מוח, שאיפות של מחשבות כאלו שמשאירות אותן שם, רק כשאיפות ואולי פעם לנפנף בזה למישהו ולהישמע אדם חכם. קלפים לימים אחרים, לשיחות אחרות אפילו שאין...

בום תשקעי. תשקעי למטה, תצרחי על עצמך, תכי את עצמך. תדממי. לא למוות, לכאב. לא דם אמיתי, דם של לב, דם של נשמה. תשכחי, את עצמך לכמה שעות. כמה ימים. תתמסטלי אולי תשתי, אולי תסעי רחוק. רחוק רחוק. איפה שהמוח שלך יפסיק לחשוב על הכל כל הזמן. איפה שתרפי מעצמך אם יש דבר כזה בכלל. תרחפי, בכל ההזוי. אמרת...

= עכשיו. עכשיו זה לא עכשיו, זה אתמול, זה לחלום וזה אפפעם לא מרגיש. ללכת. להרגיש שהחיים גדולים. שאנחנו קטנים. שלא משנה כמה חולמים אין מושג איך לזוז מפה. חלומות. ... כואבת לי האמת. לא כי אני אוהבת שקרים. כי קשה לי לשמוע את עצמי אומרת. הידיעה הזו שלא משנה מה תמיד בעוד כמה שניות אפשר להפוך את הדעה...

.... הנה אני. בשקט, בשקט. נו טוב, בואו לא נגזים הילדה לא בשקט אבל היא בהחלט יותר רגועה. אנחנו רגילים אליה, אנחנו מכירים היא יורה לכל כיוון ברגע הראשון שהצלחת לסחוף אותה. ואז היא מצטרפת למשחק הזה. זה שרק היא יודעת עליו. זה שמשם היא תצא מנצחת. אם הילדה נסחפה, היא תנצח. אם הילדה יצאה מהשקט, אל...

תשרפו אולי זה אנושי. אולי זה מראה שיש לי עיניים. ושיש לי דמעות. אז זה אנושי. שורפות לי העיניים. לא לבקש מעצמך לבכות. ....

.. התקפלתי. אי שם לפינה שלי בתוך עצמי. אני לא יודעת את זה. גם מסביב פה לא יודעים את זה. רק לפעמים אני ככה קולטת את השתיקה שלי. ככה בהזוי הזה. ככה בבועה. אתמול יצא לי להשים לב. .... אני אדם רע. לא משנה כמה יגידו לי שזה לא נכון אני אדם רע. אני יודעת. 'אדם קשה'. סעמק. התחלתי גם לקלל. יותר כלומר...

מלחמות סמויות. כל היום, כל הזמן. אני, נגד העולם, אני נגד עצמי. מלחמות שנמצאות אך ורק במוח שלי. מלחמות שרק אני רואה, שרק אני יוצרת. .. חם פה. אולי בעצם חם מאוד. שורף כאן משהו. אה..זו אני. שרופה לעצמי. ... לא סתם מחניק פה. בכל מקום שיש שריפה, אין אוויר. שריפה לא יכולה להתחולל בלי חמצן. אז נגמר לי...